תשובות הרדב״ז חלק א · חלק שנ״ט סימן ה׳

ולענין המעשה רע עלי ואין מנחם כי חכמים פתחו להם פתח כמחט הסדקית והמה עשאוה כפתחו של אולם והריני מסכים על ידך שהוא רבות קצוצה ויוצאה בדיינין וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת ולא מצאתי דרך להתיר דבר זה אלא בתנאים אלו חדא שיהיה דרך מקח כגון שימכור כל זהוב בכך וכך אשפי' כדי לסלקו מדין רבית דאורייתא. ותו שיתן הקונה ביד המוכר סחורה או יזכה לו בסחורתו כנגד כל מעותיו קרן וריוח. ותו שיקבל עליו כל מיני אונס. ותו שישתדל המוכר קצת בסחורה כגון לטעון ולפרוק או למכור ובזה יצא ידי חובת מה שכתב הטור בשם רבינו ישעיה וריב"ש ור"י קולון ז"ל. ואע"פ שידעתי שלא יצאנו מידי הערמת רבית והדור פרוץ מרובה על העומד ומדמין מלתא למלתא מפני חמדת הלב ובאים להתיר האיסור מ"מ הסכמתי להתיר דבר זה כדי לתת מחיה לבני ברית. ויותר מזה התיר ר"ת משום לתת מחיה לבני ברית והרי היא במרדכי לפניך עיין בה ובזולת אלה התנאים איני מסכים להתיר כלל ומ"מ בנ"ד הוי רבית קצוצה בלא ספק כיון דאית בה תלת לריעותא חדא שהוא הלואה ותו דהוי דבר קצוב דע"כ לא פליגי ר"י וריב"ן אלא דוקא בעסקא אבל במלוה לא פליגי ובעסקא נמי לא פליגי אלא היכא דאמר ליה למחצית שכר ואם לא ירויח לא יתן כלום אבל בדבר קצב אפילו יקבל עליו כל מיני אחריות וכן כתב הטור בשם רבי ישעיה וכן כתב ר"י קולון שורש קי"ט. ותו דאיני רואה בנ"ד קבלת אחריות ולא מן הטעם שכתבת לבד דסוף סוף יש לו תועלת שאם לא תגיע סחורת ראובן לשלום ירויח הה' זהובים אלא דרך האחריות הוא שזוכה בסחורה והרי היא כאלו היא שלו לאחריות. אבל בנ"ד הוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא ואם נאבדה סחורתו של ראובן היה חייב להחזיר שמעון הה' זהובים דאסמכתא לא קניא. ואע"ג דכתבו התוספות דהמשחק בקוביא אם הניחו המעות בדף קנו והכא שמעון מוחזק מה' זהובים. מ"מ כתבתי בתשובה אחרת שרוב הפוסקים והרמב"ם ז"ל מכללם סוברים דיש בו גזל מדבריהם ואף על פי שיש לו אומנות אחר מההיא דשבת דאמרינן אבל מנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול אסור מ"ט משוס קוביא וא"כ הרי החמשה זהובים גזל הם ביד שמעון ונהי דאינה יוצאה בדיינין משום דהוי גזל מדבריהם כיון דמדעתיה יהיב ליה. מ"מ לצאת ידי שמים צריך הוא להחזיר הה' זהובים לראובן ונמצא שלא קבל ראובן שום אחריות ואפי' לדעת הפוסקים כרב ששת דאסמכתא כי האי קניא ולא הוי גזל אפילו מדבריהם כיון דמדעתיה יהיב וירצו לומר שזה נקרא אחריות מה שאינו אמת כאשר כתבת מ"מ כיון שהמלוה באיסור מה מועל קבלת אחריות לבטל האיסור כיון שאין האחריות מענין עסק המלוה מלתא אחריתי ולא שאני אומר שאם היה האחריות מענין המלוה שיהיה מותר אלא אפילו לדברי החולקים אני אומר. הילכך איני רואה בכאן אלא משחקי קוביא וגרע טפי דאלו התם ליכא אלא גזל דדבריהם הכא בנ"ד איכא גזל ורבית וממה נפשך איכא איסורא אם לא תגיע סחורת ראובן נמצאו החמשה דינרין גזל ביד שמעון ואם לא תגיע נמצא היתר מה' זהובים ביד ראובן גזל ורבית. וריב"ש העלה בתשובותיו סימן ש"ח שהוא אבק רבית בכיוצא בזה ע"ש ואף על פי כן קרוב אצלי להיות רבית קצוצה למאן דסבר. ליה אסמכתא לא קניא. ומה שטענו שכן הוא המנהג לא תציית להו דבשעת מעשה אמרוה דהא אתרין הוא עיקר מקום אלו הקמיוש ותנאי כזה לא ראיתי ולא שמעתי ואי אתי לידי קרענא ליה. ותו דאין מנהג מבטל הלכה אלא א"כ הוקבע על פי ותיקין ואני לא ראיתי זה המנהג אלא על פי עכו"ם ערלים כי העכו"ם מרחיקים דבר זה ואפילו העכו"ם אינם עושים על דרך זה ותו דנהי דמנהג מבטל הלכה ה"מ בדיני ממונות אבל לבטל את האיסור אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' וכן כתבו כל המפרשים ז"ל בתורת המנהגות. והנה אכתוב לשון כתוב אצלי זה שנים כשלמדנו פסחים והוא להריטב"א ז"ל בשם רבותיו נ"נ אחר שכתב כל חלקי המנהגות אמר והדבר פשוט שאין משנתינו וכל הגמרא ועובדי אלא במנהג שהוא להחמיר אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד איסור לחכם בעל ההוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא השופט אשר יהיה בימינו ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי אפשר לו לבטלו נהי דהכא ליכא סירכא דכותיים דאי מסרכי להחמיר מסתרכי אפ"ה כיון שאינם בני תורה ואין כח בידו לבטלו יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהיה בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט. ואם הטעות מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' עכ"ל: והכא בנ"ד כיון שהאיסור מבורר דאיכא לדעתי איסורא דאורייתא ואפילו למי שירצה להתעקש מידי איסורא דרבנן לא נפיק הילכך אין המנהג כלום לבטל האיסור ולכן גוזרני שמכאן והלאה לא יכתב שטר בכיוצא בתנאי זה ולא יתנו אותו על פה ואם ימצא שנכתב מקדמת דנא שלא יגבו בו אלא הקרן לבד ואתה ידיד נפשי תזהירם ותודיעם משמי דבר זה. הנלד"כ: