תשובות הרדב״ז חלק א · חלק שט״ו סימן ג׳

כללא דמלתא אם הפחה בעלמא נקרא ריח רע שיש לו עיקר כ"ש זה וכיון שהוא ריח רע שיש לו עיקר חזר להיות כבית הכסא ובית פנימי של מרחץ ואפילו הרהור אסור ואעפ"י שכתבתי דבעל חולי זה אנוס הוא ופטור לא תטעה שהרשות בידו לומר דבר של קדושה אלא הרי הוא אסור בכל דבר שיש בו קדושה עד שיכלה הריח ואפי' יעבור זמן מרובה שהרי הדברים ק"ו אם התחיל באחת מכולם פוסק כ"ש שלא יתחיל. וז"ל הרא"ש ז"ל מי שבריא לו שאינו יכול לעמוד בעצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל ולא שיתפלל בלא גוף נקי ואם עבר זמן תפלה אנוס הוא ודינו כשכח ולא התפלל שחרית שמתפלל מנחה שתים ואם יראה לו שיכול לעמוד בעצמו בשעת ק"ש יניח תפילין בין אהבה לק"ש ויברך עליהם דכיון דאנוס הוא יכול להפסיק ולהניח ע"כ. ותניא היה צריך לנקביו אל יתפלל משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים ואמר רב אסי ואיתימא ר' חנינא בר פפא שמור נקביך בשעה שאתה עומד לפני האלהים ואם התפלל תפלתו תועבה. וכתבתי זה ללמוד שאפי' אם היה איפשר לסתום פי הנקב לפי שעה ולבטל הריח כיון שכל שעה צריך לנקביו ומצטער הרי זה אסור להתפלל ואפילו יכול לעמוד על עצמו כדי פרסה נהי דאין תפלתו תועבה מ"מ לכתחלה לא יתפלל. וגדולה מנ"ד אמרינן בפרק הדר וכתבה הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות תפלה וז"ל גדולי החכמים לא היו מתפללין בבית שיש בו שכר ולא בבית שיש בו מורייס בעת עיפושו מפני שריחו רע אעפ"י שהמקום טהור ע"כ: הילכך איני רואה תקנה לבעלי חולי זה אלא על ידי תשובה ולא יסמכו לומר שהן יסורים של אהבה דליתא כיון שמבטלין אותו מכל דבר שבקדושה ואם אין שם ריח רע כלל צריך לדקדק ולראות אם יוצא הדם או הליחה מהמעי אי איפשר בלא צחצוחי צואה והוי כצואה במקומה ונפיש זוהמתה וצריך לרחוץ יפה יפה עד שלא ישאר באותו מקום זוהמא כלל ואעפ"י שנפל על ברכיו או על בגדיו מותר בכל דבר שבקדושה דלא עדיף ממים שותתין לו על ברכיו ממתין עד שיכלו ופרישו לה כיון שכלו אעפ"י שהם על בגדיו ועל ברכיו כיון שהוא דבר מועט ואין בו ריח רע מותר לקרות ק"ש ולא עדיף נמי מצואה על בשרו דמותר כיון דלא נפיש זוהמא. ואם אין יוצא מהמעי אלא מפי הטבעת הרי זה כדם מגפתו וכליחה היוצאת ממכתו דמותר לכל דבר שבקדושה כיון שאין שם ריח רע ואפי' בשעה ששותת ויורד מותר. וא"ת במה יודע אם הוא מהמעי או מפי הטבעת. אם יוצא בקושי דרך דחייה בסירוגין הוי מן המעי ואם שותת ויורד תדיר מעצמו הרי זה מורה שיש מכה או מורסא בפי הטבעת וממנה שותת ואין בזה בית מיחוש כלל והכל חוזר אל עיקר אחד והוא לראות אם יש בדבר השותת ריח רע או לא שאם יש לו ריח רע אין לו תקנה כלל עד שיוסר הריח ואם אין לו ריח רע יש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם הוא מפי הטבעת אין צריך תקנה דהוי כדם מכתו. והנראה לע"ד כתבתי: