תשובות הרדב״ז חלק א · חלק רצ״ד סימן ג׳

אבל אני תפסתי דרך רבוותא ז"ל קמאי ובתראי ז"ל דאמרי דאית לן למיהדר אאנפי דשריותא משום עיגונא דאתתא ולאפוכי בזכותו דלא ליפוק מינה חורבא וזילותא תדע דאינהו אכשרו סהדותא דעבדא ואמהתא ארמי וארמיתא ואמטו להכי בעינן לברורי מלתא ולאסוקא אליבא דהלכתא בסייעתא דשמיא. וזה כי יש הרבה מן המפרשים והראב"ד מכללם שהוכיחו מן הירושלמי דעד א' במלחמה לא בעינן מת וקברתיו אלא אפילו אמר מת סתם מנסבינן לה לכתחלה ותלמודא דידן משוה בין עד אחד במלחמה ומים שאין להם סוף וכי היכי דהתם לא בעינן קברתיו מים שאין להם סוף נמי לא בעינן שיאמר קברתיו כיון שהכירו יפה בטביעות עינא. גם התוספות ס"ל דסמכינן אטביעות עינא בלחוד שכתבו בפרק האשה וא"ת היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו בעליהן ע"י טביעות עין בלא שום הכרת סימנים ושמא איירי בשנשחתה צורת פניהם דאכלו כוורי ולא נשאר אלא מה ששנינו במשנה בפרק בתרא וכן מפרש ר"ת וז"ל אבל אם צורת פניו שלימה שריא אפי' אחר כמה ימים ע"כ: וכן היא בפיסקי התוספות וז"ל מהר"ר ישראל ז"ל בתשובותיו אמנם משמע מדברי התוספות שהמנהג הוא להתיר ע"י טביעות עין בלא סימנים היכא דנמצא גופו שלם וסתמא כתבו משמע דאפי' באותם שראו הטביעה ע"כ: ואע"ג דכתב אך מסקנת האשר"י דלא שרי אפילו בגופו שלם אלא באותם שלא ראו הטביעה והכי מוכח בסימן האשר"י ע"כ וגם אני דקדקתי כן מדלא כתב הטור המנהג. מ"מ אין לנו להניח דברי התוספות ור"ת שהעידו על המנהג מפני סברת האשר"י וכ"ש שאני אתרץ דבריו לקמן בע"ה: וז"ל ונהגו האידנא להתיר נשים שטבע בעליהן ע"י הכרה בטביעות עין בלא סימנים ואיפשר דמיירי הכא בשלא נמצא הגוף שלם וכו' אבל אם נמצא שלם מכירין אותו ואפילו לאחר כמה ימים מהני טביעות עין וכן פי' ר"ת ז"ל ע"כ: וכן כתב רבינו ירוחם וז"ל ונהגו עכשיו להתיר להנשא כשטבע על ידי הכרה בטביעות עין ע"כ: הרי לך כי המנהג הפשוט הוא להתיר בכיוצא בנ"ד אע"ג דליכא סימנים ולא אמר קברתיו ולאחר כמה ימים אלא ע"י הכרה בטביעות עין לבד שרי ומנהג אבותינו תורה היא: ואיפשר שסמכו המנהג על הירושלמי. ואני בעניי משכנתי נפשי להתיר אשה זו אפי' לפי השיטות הנזכרות לעיל חוץ משיטת ר"ת דבעי סימנים כי לפי דעתו אין היתר לאשה זו. אבל לפי דעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריהם דבעינן תרתי חדא דאסוקינהו לאלתר. ותו דלימא וקברתיו. צריך שתדע שהקשו על הרמב"ם ז"ל שמצריך בעכו"ם מל"ת שיאמר מת וקברתיו דאיכא כמה עובדי התם דלא הזכירו קבורה כלל כההוא דמאן איכא בי חסא מת חסא וכן כתב הוא ז"ל בראש הפרק היה העכו"ם מסיח ואומר אוי לו לפלוני שמת ולא הזכיר שם קבורה וכן קשה מתשובה שהשיב ז"ל לעכו והתיר אפי' שלא הזכירה העכו"ם קבורה כלל ועובדי דתלמודא נמי קשיין אהדדי ותירצו בעל מ"מ והר"ן והריב"ש ז"ל דבזמן שאין העכו"ם מזכיר שמו ולא מכירו איכא למיחש דילמא אמר בדדמי ולפיכך צריך שיאמר קברתיו אבל בזמן שהעכו"ם מכירו ומזכיר שמו אין צריך לומר קברתיו דאי לאו דברי ליה דמית לא היה מזכירו בשמו ולא אמר בדדמי ובזה נתיישב דברי הרמב"ם ז"ל ועובדי דתלמודא: הילכך בנ"ד כיון שהעכו"ם היה מכירו יפה ומזכיר שמו וכינויו ומקום דירתו ודאי לא אמר בדדמי ולא היה צ"ל קברתיו כי ההכרה והזכרה עומד במקום הקבורה. ולענין דמשמע דלא אסקוה קמיה דע כי לדעת הרמב"ם ז"ל בעינן תרתי לענין שלא יוכל להכירו חדא שראה אותו אחר שעה שהשליכתו הים. ותו דנתפח ודאי אז לא יעיד עליו אבל אם היה בתוך השעה או אחר שעה ולא נתפח מעידין עליו. הילכך בנ"ד איכא למימר כי בתוך שעה ראה אותו ואת"ל לאחר שעה ודאי לא נתפח כיון שהכירו יפה בטביעות עינא: ולדעת שאר המפרשים דמודו ליה שאם ראהו בתוך שעה מעידין עליו ודייקי לה מדקאמר תלמודא חזיוה בשעתיה ולא קאמר לאלתר אבל לאחר שעה פליגי עליה ואמרי דודאי נתפח ומשתנה וחושב שהוא שמעון ואינו אלא ראובן אף לפי שטר זו איכא למימר כיון שהעכו"ם היה בתוך הספינה אורחא דמלתא הכי איתא כי היוצאים בבעל חיים יצאו ליבשה קודם אותם שמשליך הים והם עומדים על שפת הים לראות מי עולה ומי אינו עולה ואיפשר כדי להפשיט מערומיהם ולקחת מה שעליהם ומיד שיצא הכירו וכך היתה כוונתו בעדותו והוא אשר ראיתי אחר כך מת שהשליכתו הים ליבשה א"נ שראה אותו בתוך שעה אעפ"י שלא ראה אותו כשהשליכתו הים והשתא מתקיים לשון העדות. ואע"ג דכתבו התוספו' והמרדכי וקצת מפרשים דאע"ג דמקילין בעדות אשה היינו להאמין אפי' עד א' או עבד ושפחה ואפי' עכו"ם מל"ת אבל בגופה של עדות לא מקילין וילפינן לה מסוגיא דפרק יש בכור מהירושלמי דכיון דאיכא למימר דלא ראה אותו כשהשליכתו הים או בתוך שעה אית לן למיזל לחומרא צריך שתדע כי דבר זה אינו מוסכם דאע"ג דמשמע הכי לפום אוקמתא קמייתא דסוגיא דפ' יש בכור מ"מ איכא התם אוקמתא אחריתי ועלה סמכי שאר המפרשים ואפי' לפי דעת התוספות איכא למימר דלא אמרוה אלא היכא דהעכו"ם קמן דדייקינן עליה היכי ידע האי מלתא אי אסקוה קמיה או לא אם היה בתוך שעה או לא אבל היכא דליתיה קמן דנשייליה תלינן דהכיר אותו יפה בטביעות עין. וגדולה מזו כתב הרמב"ם ז"ל פרק בתרא מהלכות גירושין וז"ל אבל היכא דהעכו"ם מל"ת שראהו שמת וכו' אין מדקדקין עליו לדעת היאך יודע עדות זה אם מפי השמועה או מפי הראיה וכו' ולא אמר מכל דקדוקי שאר העדויות ע"כ. וכ"ש הכא דליתיה קמן דודאי אזלינן לקולא. וכן משמע מהנהו עובדי דתלמודא שהשיאו נשותיהן ע"פ עכו"ם מל"ת ולא חקרו לדעת איך ידעו הדבר. וכן משמע ג"כ מתשובת הרב ז"ל לדייני עכו שלא דקדקו על העכו"ם איך ידעה שנהרג היהודי וטעמא דמלתא דכיון שמכירו יפה ואומר שודאי מת תו לא צריך. א"נ איכא לתרוצי דהא דאמרינן דלא מקילין בגופה של עדות היינו כשראהו צף על פני המים מתלא מקילין לומר שהכירו בטביעות עינא ועל כיוצא בזה גמגמו האחרונים אבל בנ"ד שאמר שראהו מת ביבשה והכירו אמרינן דקושטא קאמר שהכירו יפה. ותו דטעמא דבעינן דאסקוה קמיה היינו משום דילמא אמר בדדמי וחושב שהוא ראובן ואינו אלא שמעון והא איכא כמה גדולים שאמרו דעכו"ם מל"ת לא אמר בדדמי וכן תמצא במרדכי ובהגהות מיימוניות ע"ש. וכיון שהוא שעת הדחק כדאי הם לסמוך עליהם כדתניא א"ר ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנים אעפ"י שאין מכירין וכתב עלה רש"י ז"ל שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ע"כ. ותו דאפי' תימא שלא ראה אותו בשעה שעלה מן הים והדבר ספק אם ראה אותו בתוך שעה או לאחר שעה אית לן למיזל לקולא ולמימר דתוך שעה ראה אותו והכירו יפה. וכן כתב מור"ם ז"ל בתשובה דאם העיד העד לאחר ג' ימים לא אמרינן לא מהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר ג' ימים דכיון דמעיד בסתם אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שראהו מיד והכירו או שהיה עם ההורגים ע"כ. וכתב עלה מוהר"ר ישראל ז"ל אלמא אזלינן בתר סתם ולא דייקינן אבתריה אלא תלינן בודאי שמת באיזה ענין ומאורע שהוא ע"כ. וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים שעה א' ונתפח אין מעידין עליו ע"כ משמע דידעינן בודאי ששהה ביבשה שעה א' אין מעידין עליו אבל אם הדבר ספק מעידין עליו. הילכך בנ"ד כיון שהסיח לפי תומו סתם שמת אמרינן בתוך שעה היה והכל חוזר אלא עיקר אחד כיון שאמר שהכירו יפה תלינן דקושטא קאמר ואין מדקדקין יותר. וכיון דאיכא כל הני טעמי. חדא דעכו"ם מל"ת לא אמר בדדמי לדעת מקצת פוסקים. ותו דליתיה קמן דנשייליה. ותו דאין מדקדקין בעדות עכו"ם מל"ת. ותו דמכירו ומזכיר שמו וכינויו ועירו: ותו דאיכא למימר דאסקוהו קמיה: ותו דתלינן להקל דבתוך שעה ראה אותו: ותו דהויא שעת הדחק. ותו כי סברת הלב שאדם מכיר את מי שהוא רגיל אצלו אפילו לאחר זמן כיון שגופו וצורתו שלמים. ותו דמים שאין להם סוף דרבנן הוא תדע דאם נשאת לא תצא וכל ספיקא דרבנן תלינן להקל. וסמכינן הני טעמי למנהג אשר העידו הראשונים ומנהג אבותיו תורה היא ושרינן האי אתתא לאנסובי וכן נראה לעניית דעתי: