תשובות הרדב״ז חלק א · חלק כ״ח סימן ב׳

תשובה ת"ר מנודה שונה ושונין לו ונשכר ונשכרין לו. מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו אבל שונה הוא לעצמו שלא יפסד את תלמודו ועושה חנות קטנ' כדי פרנסתו. למדנו מברייתא זו שהמוחרם חמיר מהמנודה וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שאפי' מוחרם אם לא הכריזו עליו מותר להתפלל עמו וכ"ש המנודה שמותר להתפלל עמו: ומדקתני שונה ושונין לו משמע שמותר לדבר עמו. ומדקתני נשכר ונשכרין לו משמע שמותר לשאת ולתת עמו ויותר מכדי חייו משמע דאי כדי חייו אפילו מוחרם מותר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמוחרם אסור לישא וליתן עמו מכלל דמנודה מותר לישא וליתן עמו אבל אין אוכלין ושותין עמו ולא יושבין בד' אמותיו חוץ מאשתו ובניו ואין כוללין אותו לכל דבר כלומר אם לא היו שם אלא שנים והוא אין מזמנין עליו ואם אין שם אלא ט' והוא אין פורסין על שמע זהו דין המנודה והדבר ברור כיון שנדה מי שאינו חייב נדוי שהוא בר נדוי וחל נדויו של שמעון: אבל יש לדקדק אם נקרא זה מנדה לכבודו או מנדה משום דבר עבירה ונפקא מינה שהמנדה לכבודו כתב הראב"ד שאין עליו חומרות המנודה אלא שבני אדם מרחיקין אותו כדי לביישו: ומסתברא שאין נדוי זה לכבודו דאי משום הכי הניח' אם היה תלמיד אבל איניש דעלמ' אינו מנדה לכבודו וזה כיון שחל נדויו משום עבירה הוא לפי שנדה את מי שאינו חייב נדוי כמי שקלל את חבירו וכיוצא בזה א"כ הוה ליה כמנדה את חבירו על דבר עבירה שכל העולם חייבים לנהוג בו נדוי ואם דעתך לומר שמפני שראובן מזיד ואינו מפייס את שמעון ראוי להחמיר עליו יותר כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל בר שילת משמיה דרב מנדין לאלתר ושונין לאחר ל' ומחרימין לאחר ס' אין הכי נמי שאם עברו עליו ס' והחרימוהו שדינו חמור כדין מוחרם אבל לא החמירו עליו ולא החרימוהו עדיין דינו כדין מנודה ולא מותר עד שיפייס את חבירו ויתירוהו ומ"מ אם ראו ב"ד להחמיר עליו מפני שמזלול בנדוי שלא להתפלל עמו או שלא לשאת ולתת עמו הרשות בידם: