תשובות הרדב״ז חלק א · חלק רנ״ח סימן ה׳

כללא דמלתא מקיימין סהדותא דנטבעו ולא מקיימין דמתו דאמר בדדמי וכן משמע מתוך העדות. עוד איפשר שזה העד היה קל על פני המים ובטוח בעצמו שישיג הספינה הקטנה ועמד שם לראות אולי תתהפך הספינה לצד אחר שכן אירע כמה פעמים וכשראה שנכנסו המים לתוך החדר ולא יצא אדם מתוכה ושהה שם עד שנגמר טביעת הספינה הרי יש בזה שיעור יציאת נשמה אפי' שלא נאמינהו במה שאמר שעולה על שולי הספינה ושהה שם חצי שעה שזה ודאי רחוק הוא דמה יש עוד תקוה מ"מ יש מתחלת טביעת החדר עד סוף טביעת דופני הספינ' שיעור יציאת נשמ' וכל שכן בהצטרפות האומדנות שכתב המתיר. הילכך רואה אני את דברי האוסר לענין שלא תנשא לכתחלה. ואת דברי המתיר לענין שאם נשאת לא תצא. עוד נחלקו על שהלכה האשה ונתקדש' והחכם האוסר שלח להכריז את האשה על שאומר שהתרה בה זה כמה ימים שלא תנשא ועבר' על התראתו. והחכם המתיר תפס עליו כי אין ב"ד חייבין להתרות באשה שטבע בעלה במים שיל"ס שלא תנשא ואני אומר שאם ראו ב"ד שהיא משתדלת להנשא וכ"ש אם יש לה על מי לסמוך לדעתה חייבין ב"ד להתרות בה וכ"ש שאין כאן תפיסה על האוסר שהרי הוא סובר אפילו נשאת תצא ואפילו לדעת המתיר נהי שלא היה חייב להתרות בה מ"מ הרי התרה בה ועברה על התראתו ושפיר עבד דאכריז עלה והריני מקצר ועולה בדברים אלו לפי שאינם עיקר בהוראה. עוד נחלקו כיון שנתקדשה אפילו שלא היה שם הוראת חכם מתיר לא תצא כ"ש שהיו שם שני ת"ח שדעתם להתיר אף על פי שלא נתנו לה רשות שתנשא. והאוסר רוצה להוכיח דוקא אם נשאת לא תצא אבל אם נתקדשה לבד תצא: ואני אומר הדין עם המתיר שכיון שקדש שוב אין מוציאין מידו לפי הנוסחא שמצא הרשב"א ז"ל בירושלמי והיא זו קדש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו ע"כ: ואעפ"י שהרמב"ן ז"ל גריס בה קדש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו על נוסחת הרשב"א ז"ל יש לסמוך. חדא דמים שאין להם סוף איסורא דרבנן היא ואית לן למיזל בה לקולא. ותו דכתב ריב"ש סימן רמ"ב דכיון שיש חילוף בנוסחאות ספיקא הוי ומספיקא אין כופין. ותו דאי מפקת לה שוב לא תנשא ויש לחוש לתקנת עגונות. ותו דאפילו לפי נוסחת הרמב"ן ז"ל לא אמר שכופין אותו להוציא כאשר חשב האוסר אלא שאם בא לימלך אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס ועדיפא מינה הוה להו למימר כופין אותו להוציא ומדלא קאמר הכי משמע דאין כופין להוציא אחר שקדש. ותו דבספרים שלנו כגיר' הרשב"א ז"ל. ותו דילמא התם אם קדש מוציא לפי שקיים הלעז דהתם מייתו לה עלה דהא הנטען על השפחה ונשתחרר' או על העכו"ם ונתגייר' ה"ז לא יכנוס משמע דמשו' קנס נגעו בה. אבל בנ"ד לא שייך קנס. ותו כיון דמשום קנסא הוא היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא אתמר דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה וטעם זה כתב ריב"ש ז"ל ולמדתי ממנו דסתמא דמלתא קדש הוי ככנס: והאוסר תפס לו חומרת שתי הנוסחאות למד מגרסת הרמב"ן ז"ל קדש לא הוי ככנס. ולמד מגרסת הרשב"א ז"ל שאם כנס אחר התראה מוציאין מידו ולא מצאתי טעם לדבריו אלא דאזיל לשיטתיה דבנ"ד אפי' אס נשאת ומשום הכי מהדר לאשכוחי טעמא לאסור. אבל לדידי שאני סובר דנ"ד מים שאין להם סוף הוא ואם נשאת לא תצא מהדרינן אאנפי דשריותא מהטעמים שכתבתי שיש בהם נמי שמודה על האמת וכ"ש דריב"ש שהוא בתרא דעתו להקל כמו שמבואר בתשובתו. וכן נראה דעת בעל מ"מ שכתב וזה הנוסח שכתב הרמב"ן אבל הרשב"א מצא נוסחא אחרת וכו' משמע שדעתו כדעת הרשב"א ז"ל. עוד נחלקו על ההתראה לפי שהמקדש הלך אצל המתיר לקחת ממנו רשות לקדש ואמר לו תלך אצל פלוני חכם שגם הוא דעתו להתיר ואם יסכים לתת לך רשות גם אני מסכים והלך אצלו ואמר לו לך אצל החכם של הקהל שלך לקחת ממנו רשות אז יצא בחרי אף וקדש את האשה וקודם לכן התרה החכם של הקהל שלו שלא יקדש ונחלק אם התראה זו היא התראה או לא. ודעתי הוא שאין זו התראה כאשר אבאר בע"ה אם מצד שהתרה באשה החכם האוסר לאו כלום היא כאשר כתב ריב"ש ז"ל סימן רמ"ב וז"ל והיכא דאתרו בה ולא אמרו בו הדבר פשוט שאין כופין אותו כיון שמן הדין האיש מוציא לרצונו והאשה יוצאה שלא לרצונה א"כ כשכופין אותו להוציא משום קנסא ואותו הוא שקונסים ואיך יקנסו אותו מחמת התראה שלה כיון שלא התרו בו עכ"ל. ואם מפני שהתרה בו חכם הקהל שלו ליכא למקנסיה משום הכי דחשב דמשום השלום אמר לו הכי לא מפני האיסור דהא איכא תרי אחריני דאמרו לו שהיא מותרת ומזה הטעם אין התראת המתיר התראה כלום אדם אוסר דבר שהוא מותר לדעתו אלא ודאי מפני השלום אמר לו. וכן נר' מלשון אשר בא בשאלה וז"ל והשיב לו החכם הנזכר כי לא היה נראה לו לתת רשות עד שיסכים החכם של בני הקהל שלו ע"כ. ואף שתאמר שהדבר ספק אין כופין להוציא מספק ולא מפני ספק הנוסחאו' שאין לנו לתפוס קולי הנוסחאות: וכבר כתבתי למעלה שנוסחת הרשב"א ז"ל היא עיקר לפי דעתי. ולפי גרסתו ז"ל אם התרו בו ועבר כופין אותו אלא מפני שיש לי ספק גדול אם זו התראה או לא דאפילו תימא דהתראת חכם בני קהלו היא התראה הוי חד לגבי תרי שהרי שנים היו המתירים ועליהם סמך הילכך ליכא למקנסיה. אבל התראת החכם המתיר אינה התראה כלל לא מן הענין ולא מן הלשון וק"ל. ומה שכתב המתיר שדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו אחר התראה אין מוציאין מידו מדכתב וכולם אם עברו ונשאו ומשמע ליה אפי' אחר ההתראה לא נתחוור אצלי דעברו משמע עברו על דברי חכמים ואם איתא שזה דעתו של הרב ז"ל בהכרח כשכתב בעל מ"מ שתי הנוסחאות של הירושלמי ומשמע מדבריו שדעתו כדעת הרשב"א ז"ל היה לו לפרש מהו דעת רבינו ז"ל אלא משמע שאין שום הכרח מל' הרמב"ם ז"ל וזה ברור אצלי ואם היה מתברר אצלם שזו התראה הייתי כופה להוציא כדעת הרשב"א והרא"ש ז"ל דבתראי נינהו וכ"ש שהפירש שעשה ריב"ש ז"ל בגרסו של הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח וז"ל ונראה פירושה שכל שכנס לגמרי אין מוציאין מידו ואעפ"י שאמרו לו שלא יכנוס ע"כ: ויותר קרוב הוא לפרש קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס סתם אין מוציאין והשתא ניחא דלא פליגי נסחי אלא בחדא קדש אי ככנס או לא אבל אם כנס אחר התראה לתרי נוסחי מפקינן לה מיניה וטעמא דמסתבר הוא דכיון דעבר על ההתראה ראוי לקונסו ונמצאו הפוסקים מוסכמים בהתראה: אבל דעתי הוא שאין זו התראה כלל וכן יש ללמוד מתשובת הרא"ש ז"ל כלל ל"ב וז"ל ואף אם יאמר השליח לא עברתי על התראת ב"ד כי אחרים התירוה לי לאו כל כמיניה שהדבר ידוע שאין באישיבילייא ובפרובינצייא אדם שיוכל לחלוק על הוראתך אף כי היית אתה מיקל והם מחמירים היה לו לשמוע לך וכ"ש שהם מקילין ע"כ. ותידוק מינה שהחכם המתרה היה ב"ד שבעיר ומפורסם בהוראה שאין מי שיוכל לו אבל בנ"ד חכם קהלו המתרה אינו ב"ד ולא מפורסם שאין גדול ממנו הילכך מצי למימר על חכמים אחרים סמכתי. ותו דאיפשר דהתם משום חומרת אשת איש כיון שהשליח נשאה אחר ההתראה רגלים לדבר דעצת זימה איכא אבל בנ"ד דמים שאין להם סוף רובם למיתה יש להקל כיון שאומר על המתירים סמכתי. וגדולה מזו אני אומר שאפילו היתה התראת האוסר התראה כיון שיש שני בעלי הוראה מתירין אוקי תרי לבהדי תרי וכיון שנשאת לא תצא דמה ראית דסמכת אהני סמך אהני ואע"פ שהמתירין לא כוונו להלכה לפי דעתי מ"מ המקדש עליהם סמך ולא עבר אהתראת ב"ד: תו איכא טעמא אחרינא שכתב ריב"ש שאף לפי הנוסחא שאומר שכופין כיון דמשום קנסא הוא י"ל דהיכא דאיתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר דחדוש הוא ולא גמרינן מיניה עכ"ל. וכן כל הטעמים שכתבתי למעלה לגבי שקדש הרי הוא ככנס להקל ככנס שייכי הכא זולת חילוף הנוסחאו' שאין לנו לתפוס קולי דמר וקולי דמר וכל שכן לפי שיטתי שאני סובר שאין הנוסחאות חלוקות בענין אם נשאת אחר ההתראה ולכ"ע לא תצא וכדכתיבנא לעיל אלא שאני סובר שאין כאן התראה ואפי' תימא שהוא ספק מספיקא לא כייפינן ואדרבה אית לן למיהדר אאנפי דשריותא: