תשובות הרדב״ז חלק א · חלק ר׳ סימן ב׳

תשובה תלמוד ערוך הוא פרק בהמה המקשה אשכחן טומאה בלועה טהרה בלועה מנא לן ק"ו ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא דאמר מר טומאה רצוצה בוקעת ועולה לרקיע מציל על טהרה שבתוכו מלטמא אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיציל על טהרה שבתוכו מלטמא מה לכלי חרס שכן אינו מטמא מגבו תאמר באדם שמטמא מגבו אנן מגבו קא אמרינן וכו' ועלה דמתניתין דאשה שמת ולדה בתוך מעיה מייתינן לה משמע דעובר בבטן אמו טהרה בלועה ומציל באהל המת וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק עשרים מהלכות טומאת מת אלו הבלועים מצילין על הטהורים ומונעים את הטומאה כיצד וכו' בלע טבעת וכן אדם שבלע טבעת ונכנס לאהל המת אף על פי שנטמא טומאת שבעה הטבעת טהורה. עוד כתב אין הבלועין ניצלין אלא בבטן נפש החייה וכן כתב כמה פעמים והלא הדברים ק"ו אם הטבעת שלא היתה בלועה מתחלה והיתה ראויה ליטמא באהל המת מפני שנבלעת ניצולת עובר במעי אמו שמתחלתו היה בלוע לא כ"ש שהוא ניצול באהל המת ומשנה שלימה שנינו בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת והזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמו שהיתה ומייתי לה בפרק בהמה המקשה. ומתוך פשיטות הדבר אני אומר שמה שכתב הרב בעל ספר הרוקח איירי באשה שקרבו ימיה ללדת וחיישינן שמא יוציא הולד ראשו ונמצא שהוא כילוד ואינה טהרה בלועה ותינוק בן יומו מטמא באהל ומשום הכי כתב ז"ל דאפ"ה לא חיישינן דאכתי איכא ספק ספיקא שמא אינו ולד של קיימא ונפל הוא או שמא נקבה היא דלעולם לא נפיק מתורת נפל עד ל' יום כרשב"ג דאמר כל ששהה באדם שלשים יום אינו נפל: ואפילו אם תרצה לומר דהיכא דקים ליה שכלו לו חדשיו לא חשיב נפל לענין זה ה"מ היכא דנולד חי ואח"כ מת אבל כל היכא דאכתי לא נולד ולא הויא ליה חזקת חיות אכתי איכא ספק ספיקא ספק נקבה ספק זכר ואת"ל זכר שמא ימות בשעת לידה דמעשים בכל יום שיוציא הולד ראשו ויחלק וימות הילכך אכתי איכא תרי ספיקי אפי' שהוציא ראשו שאם לא נולד חי עדיין נפל הוא דאין חדשים בלא חיות: