וגדולה מזו כתב מהרר"י ז"ל שאפילו ביום ו' בשחרית כשהחתן בב"ה נראה דאין לומר תחנה הואיל ובאותו יום נכנס לחופה כולי יומא חדא מלתא היא ומועד דיליה הוא וראיה מערב הפסח דאין לומר למנצח משום שחיטת פסחים אע"ג דאין שחיטת פסחים אלא לאחר חצות ע"כ. ולא ראינו מימינו מנהג זה שעדיין לא נקרא חתן ולא חל עליו שום דבר חתונה ואע"ג דמברכין שהשמחה במעונו מכי רמו שערי באסינתא דוקא בבית החתן בשעת סעודה מפני שהם שמחים מאותה שעה אבל אינם פטורים משום מצוה ולא מנפילת אפים ולא מתחנונים. והראיה שהביא מערב הפסח שאני התם שהיא מצוה המוטלת על כל ישראל וכלם שמחים בשמחת הפסח ואפילו מן הבקר הם עסוקים בפסח שיהיה מוכן להם לבין הערבים והיה איפשר ללמוד מראיתו ז"ל לענין שהחתן עצמו יהיה פטור מנפילת אפים ותחנונים אבל לפטור כל הקהל בשבילו אין משם ראיה. ומ"מ לנ"ד כשחל כבר השמחה שמחה של מצוה היא וכל העם נפטרו שנאמר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב ואין לומר תחנונים עד שיצא החתן:
תשובות הרדב״ז חלק א · חלק קע״ט סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק א, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.