תשובות הרדב״ז חלק א · חלק קי״ד סימן ב׳

תשובה לאותם שפסקו דמצות חליצה קודמת למצות יבום לא קא מיבעיא לך דפשיטא דאין כאן מצות יבום וחולץ לה ואפילו אם ירצה ליבם לא שבקינן ליה מפני שבועתו אלא לדעת הגאונים והריא"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל מצות יבום קודמת יש מקום לשאלה כיון דשבועה חיילה על המצוה בכולל שהרי כלל כל אשה והכא נמי חיילה אפי' על מצות יבום כיון דאיפשר להתירה לעלמא בחליצה או דילמא לא חלה השבועה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שימות אחיו בלא זרע ותפול אשתו לפניו וה"ל שבועה בטעות וכד מעיינת בה שפיר תשכח דכל מלתא דלא שכיח ולא ה"ל לאסוקי אדעתיה לא הוי בכלל התנאי כיון שהתנה בסתם עד שיפרש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתשובת שאלה בעכו"ם והסכימו עמו חכמי הדור ושאלתם היתה שהתנה עמה בשעת נשואיה שאם ישא אשה אחרת שיתן לה מה שחייב לה בכתובתה ונפלה לו יבמה. והעלה ז"ל שאין בכלל התנאי יבמה כיון שלא פירש ונתן בה שני טעמים חדא שהוא לא נשא אותה אלא אשה הקנוי לו מן השמים וקדושיה מדרבנן. ועוד שלא התנה על עצמו אלא נשואין שהם מדעתו אבל יבום בע"כ הוא לקיים המצוה לפי שיטתו ז"ל דמצות יבום קודם. עוד הביא ראיה ז"ל מההוא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונסא דמתיליד לסוף אפיקו בה נהרא אתו לקמיה דרבינא אמר ליה זיל ספי ליה דהוא קבילת עלך כל אונסא דמתיליד אמר ליה רב אחא בר תחליפא אונסא דלא שכיח הוא אתגלגל מלתא ומטאת לקמיה דרבא ואמר אונסא דלא שכיח הוא וכך נפסקה ההלכה וסוף דבריו בתשובה ההיא ומה שנראה לי וחזק אצלי כי זה הדין לא יחלוק עליו אלא מי שהוא רחוק מן ההשערה או שאינו זוכר לזה המעשה ומכאן אתה דן לנ"ד דכיון שלא היה דעתו בשעת שבועתו שימות אחיו בלא זרע אינו בכלל שבועתו ושבועה בטעות היא לגבי יבמתו. ואע"ג דכל הנשבע לתועלת חבירו לדעת חבירו הוא נשבע ודעת האשה הוא שלא ישא אשה אחרת עליה אפי' יבמה מ"מ כיון שלא פירשה כן בהדיא אין מכניסים בתוך תנאי השבועה אלא מלתא דשכיחא והא הוי מלתא דלא שכיחא ואין זה בכלל ואפילו התרה אינו צריך: