תשובות הרדב״ז חלק א · חלק ק״ד סימן ב׳

תשובה כיון שנשבע שמעון לדעת ראובן הוי כאילו תלה שבועתו בדעת ראובן לכל אשר יחפוץ ומצי אמר ליה כלום נשבעת שלא לעשות דבר פלוני אלא להפיק רצוני עתה רצוני הוא שתעשה אותו דבר כיון שאותו דבר לא נאסר אלא מחמת השבועה ונהפכה דעת המשביע הוי כאלו אין כאן שבועה ומה לי שיהיה בקום עשה או בשב ואל תעשה. ודמיא ממש לאותה ששנינו וכתבה הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות נדרים האומר לחבירו קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך כור חטין ושתי חביות יין הרי זה יכול להתיר את נדרו שלא ע"פ חכם שיכול לומר לו כלום אמרת אלא בשביל כבודי זה כבודי והלא הדברים ק"ו ומה הכא שאין חבירו מדירו אלא הוא נדר מעצמו בסתם יכול חבירו להתירו כיון שלא נדר אלא לכבודו בנ"ד שחבירו משביעו בפי' לדעתו לא כ"ש שיכול לומר כלום נשבעת אלא להפיק רצוני זהו רצוני שתעשה הדבר שנשבעת שלא לעשותו. וא"ת בשלמא התם בשעת הנדר לא היה רוצה שיקיים את נדרו אבל בנ"ד בשעה שנשבע שמעון חפץ היה ראובן שיקיים שמעון שבועתו אלא שעתה מתחרט וא"כ ליבעי התרת חכם. הא לא קשיא שלא מצינו חרטת ראובן תועיל לשבועת שמעון אלא כיון שתלה הדבר בדעת ראובן הכל הולך אחר דעתו בזמן שחפץ שיקיים שמעון שבועתו יקיים בזמן שחפץ שלא יקיים שמעון שבועתו לא יקיים. שוב ראיתי שכתב הר"ן ז"ל בפ"ד דנדרים שהיא מחלוקת ושדעת הרשב"א ז"ל להחמיר וחולק כאשר כתב השואל אבל דעתי להקל כדכתיבנא וכן נראה דעת כל מי שכתב המשנה כצורתה הרמב"ם והטור ז"ל: ומ"מ מה נעשה שכבר הורה זקן ואיסורא דאורייתא ואיפשר ע"י התרת חכם: