תשובות הגאונים (שערי תשובה) · חלק ע״ה סימן ב׳

וששאלתם לענין מי שהשביע שלא ליהנות לאשתו ולית ליה לשלומי כתובה ולגרשה אי ודאי ידע בנפשיה שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי כתובתה וכמה דלא שלים מחייב בשאר כסות ועונה הרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפלין וכיוצא בהן הרי זו שבועת שוא ואע"ג דבעידן דאשתבע אין פשוטן של דברים לעבור על המצוה אלא כיון דקאתי לידיה לעבור על המצוה הרי באה שבועה לידי שוא או ודאי הוה בדעתיה בעידנא דאשתבע דלית ליה לשלומי וכמה דלא משלם לא מחייב בשאר כסות ועונה משתבע אעפ"כ לא עביד מאי דמחייב הרי זו מעיקרא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות מ' ושרי לאוכלה ולאשקויה ולכסויה ולמיקם בעונתה ולא צריך התרת חכם אבל אם לא הויין אלין מילי בדעתיה בעידן שבועתו אלא כסבור היה שיכול לעמוד בשבועתו ולבסוף איגלאי ליה דלא יכיל או דחשב דאית ליה שיעור כתובתה וכשתפש במיליה לא אשכח או דחשב דיכיל לגרשה ולמהוי כתובתה עליה כהלואת חוב ולבסוף איגלאי ליה דלית ליה מן דינא למעבד הכי או אנפא אחרינא כיוצא באלו לאו שבועת שוא היא ולית עליה מלקות אלא לשבועות שגגות דמיא ומתני' בהדיא תנן פותחין לאדם בכתובת אשתו ומעשה בא' שנדר מאשתו הנאה והיתה כתובתה ד' מאות זוז וכו'.