תשובות הגאונים (הרכבי) · חלק תכ״ח סימן א׳

ראו' צוה בשעת מותו ואמר לפל' עלי כך וכך תנו אותו לו מן ממוני ותנו לו כך וכך שיש לו עלי שגנבתי לו בנערותי ונפטר לבית עולמו ועמדה אשתו לתבוע כתובתה ועמדו אחרים שלא צוה להן ותבעו ממון שיש להן בשטרות שהן בידיהם יש שזמנו קודם לכתובה ויש שזמנו אחר כתובה ואין בניכסי המת אלא שיעור כתובה או חוב בעלי חובות וטוענין אלו שצוה להן ואומרין אנו נוטלין תחלה מה שצוה לנו וזה שצוה לנו באותה גנבה שגנב ואמר כבר הודה לי שבנערותו גנב ממני ואני נוטל תחלה אי זה מהן יטול. כך ראינו שאם קרקע הניח המת ולא הניח מטלטלין והקרקע מצוי היה בידו קודם לכל השטרות לכתובה ולזולתה כל הקודם בשטר זכה. הראשון נוטל ושלאחריו אם לא יותר לו כלום לא יטול כלום ובעל הגנבה אין מקדימין אותו שאין סומכין על הודאת המת להקדים מי שאין בידו ראיה קדומה. ואם הקרקע המצוי קנהו אחרי כן אין בו אחד קודם לחבירו אלא כולן חולקין בשוה. דאמרינן אם תימצא לומר דאיקני קנה ומכר משתעבד לוה ולוה וקנה ומכר מהו לקמא משתעבד או לבתרא מישתעבד. אמ' רב נחמן הא מילתא איבעיא לן וכול' עד והיל' יחלוקו. וכן אנו רואין כי משפט המטלטלין מכסף ומזהב ובגדים וכלי תשמיש וכל סחורה וממון כמשפט הזה הוא כי הנכסים נכנסין ויוצאין ומישתנין ואין עליהן אחריות שהרי כך הן נקראין נכסים שאין להן אחריות. לפיכך אין בהן הקודם בשטר קודם לגבות אלא כולן חולקין בשוה. ואם יש קרקע ומטלטלין והקרקע קודם לכל השטרות הקודם בשטר קודם בקרקע והמטלטלין חולקין אותן בשוה וכולן נשבעין זה לזה. אבל בעל הגנבה כיון שאין יכול להישבע אין לו ליטול כלום ממה שצוה האיש ולא ממה שהודה לו מן הגנבה עד שישתלמו כל בעלי חובות שיש בידיהן שטרות וגם הכתובה אלא שכולן נשבעין לבעל הצואה והגנבה: