ושא' המורדת ביבמה היכי דינינן לה. הא מילתא פליגי בה רבנן ואנו כך יש לנו שאין דנין אותה בדין מורדת אם לא רצתה להתיבם דאמרינן אמ' רב טובי בר קיסנא אמ' שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. וכי מקשינן עלה אחת לי ארוסה ונשואה ושומרת יבם מוקמינן לה כמשנה ראשונה ושמואל כמשנ' אחרונ' דתנן בראש' היו אומ' מצות יבום [קודמת] למצו' חליצ' שהיו מתכ' לש' מצ' וכול'. ומאן דפליג מיתלי בדר' יצחק דאמ' חזרו לומר מצ' יבום ק' למ' חליצ' ואמ' רב נחמן איכשור דארי. ודינינן דתפיסא לא מפקינן מינה ודלא תפיסה לא יהבינן לה. והדבר מוכיח עכשו שאין מתכונין לש' מצ' ולפיכך אנן יהבינן לה אפילו מאי לא תפיסה. ולא עוד אלא שאם היו שתים שלש יבמות ואין בם מי שרוצה להתיבם היש לומ' שכולן מורדות ולא שאקלן כתובתיהי. ואם תאמר אחת מהן אי זו היא הבגודל נדין על אחת. ואם אחת מתרצית להתיבם והוא אינו רוצה ליבמה ואחרת שהוא חפץ אינה רוצה להתיבם אם לשם מצוה מתכוין מה בין זו לזו. לפיכך מכל פנים אין דנין אותה כמורדת. והרי גט חליצה שכותבין אנו עכשו כך יש בו אם צבית ליבמא יתה יבים ואלא אטלע לך רגלך דימינא ודברים אלו אליבא דמן דאמ' מצות חליצה קודמת הן נמצאין שנודע כי סוגיין בכך. ולפיכך אין כותבין אגרת מרד על היבמה אלא עושין כשמואל וכך עשו:
תשובות הגאונים (הרכבי) · חלק רע״ז סימן א׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Berlin, 1887
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הגאונים (הרכבי), מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.