תשובה מאהבה חלק א · חלק מ״ד סימן ט׳

ומזה כדי ליישב קו' מהרש"א י"ל דשפט הרמב"ם לומר דשאני ההיא דהבחנה דגזרינן טפי אף אטו הא דליכא למיגזר משום דהתם איכא תרתי חששות לחומרא חדא הא דהבחנה ומה גם חששא דדחסא אם אולי מעוברת היא ולפיכך גזרינן התם טפי לעוצם החומריות שבה משא"כ במינקת דאיכא רק חששא חדא דמיעכר חלבה (וכי תימא אם בהא דהבחנה שייך נמי טעמא דדחסא א"כ לאיזה צורך הוצרכו המתנת ג"ח משום הבחנה ואמאי לא תסגי לן בטעמא דדחסא ז"א דכבר הקשו כך הרמב"ן והרשב"א ז"ל ביבמות דתיפוק לי' משום טעמא דמינקת דמעיכר חלבה ותרצו דבשביל דבר שאינו שכיח כזה וחששא רחוקה הוא לא הי' עושין תקנה ליגזר בספק מעוברת ודרך אגב למדנו דסברי הרמב"ן ורשב"א דהבחנה דרבנן דאי דאורייתא בלא"ה לק"מ ואיך שיהי' עכ"פ כל זה אמרו הרמב"ן ורשב"א רק דמשום הא לבד לא הי' צריכין להמתין אבל השתא מיהת דתקון לה הבחנה ואיכא נמי לצרף טעמא דדחסא א"כ דינא הוא להחמיר ולגזור טפי בהבחנה וכאמור) וא"כ מתרצי התוספות שפיר בהא דלא גזר ר' נחמן להני דבי ריש גלותא משום דאין ליגזר אטו הני דליכא למיגזר בהו ובספק מעוברת שהחמירו ליגזר אף בכה"ג הוא משום דאיכא תרתי חששות (ואפ"ה פריך ר' פפי שפיר לר"פ ור"ה ברי' דר"י כדכתיבנא לעיל דבהדרגה פריך דדי לנו לאורודי ולנחות חד דרגא שלא ליגזר אטו מה דלא שייך ליגזר אבל היכ' דשייך מיהת ליגזר נגזר גם במניקת) וכיון דר' נחמן עבד עובדא ומעשה רב פסק הרמב"ם כוותי' לומר דשייך במעוברת נמי טעמא דדחס' דהכי ס"ל לר"נ בהכרת כדמוכח מקו' תוס' ומהרש"א ולפיכך סמך הרמב"ם על מעשה רב דר"נ אף שהיא נגד הסוגיא דיבמות כנלע"ד נכון וק"ל.