שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק מ״ו סימן ג׳

ודרך אגב אבאר ענין נכבד בענין חיוב מזונות שצריך האב לתת לבנים ומראש צורים נראה בש"ס כתובות דף מ"ט ע"ב א"ר אילעא אר"ל משום ריב"ח באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותי' כשהם קטנים ופירש"י עד שיביאו שערות ודברי רש"י לכאורה צ"ב דמנ"ל דעד שיביא שתי שערות דלמא עד בן וא"ו אבל באמת הדבר מבואר לקמן דף ס"א ע"ב אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו כשהם קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש והיינו משום דלשון קטנים כלל עד שיביאו ב' שערות ובזה לא קי"ל כתקנת אושא כמבואר בדף מ"ט שם דלא קי"ל כוותי' אבל בקטני קטנים קי"ל כוותי' ועיין תוס' דף מ"ט שם ד"ה כשהם ובדף ס"ה שם ד"ה אבל. אברא דלכאורה צ"ב בהא דאיבעי בדף מ"ט שם קי"ל כוותי' או לא ומסיק דלית הלכתא כוותי' וקשה האיך אפשר לעקר תקנת אושא והלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו ומכ"ש מה שתקנו סנהדרין באושא ובשטה מקובצת שם הביא בשם רש"י יש לסמוך על דברי ר"א שכך התקינו והיינו דמסקינן דלא תקנו כך אבל זה א"א דאיך נכחיש עדותו של ר"א בשם ר"ל בשם ריב"ח דהוא מספר כל תקנות אושא ואיך בזה נכחיש עדותו ונימא דלא תקנו כך. אמנם נראה דהנה מה דחייב לזון קטני קטנים דאמרו בדף ס"ה דייק הר"ן שם דמשום מזונות האם נגעו בה ונחלקו עליו הרא"ש ובמלמ"ל פי"ב מאשות האריך בזה ובאמת שהדבר תימא דא"כ בבת אנוסה או בת שני' דאין לאמה מזונות אם כן לא יהי' להבנות מזונות והרי הרי"ף והרמב"ם כתבו להיפך ועיין ברי"ף סוף פ' נערה ביאר בהדיא דבחיי האב יש להן מזונות עד שש וכ"כ הרמב"ם פי"ט מאשות וכבר נתעורר בזה הא"מ סי' ע"א וע"כ נראה דהענין הוא כך דהנה זה הנ"מ אם הוא מתקנת אושא או לא דאם הוא מתקנת אושא הטילו החוב על האב ואין נ"מ בין אם חייב לאמם מזונות או לא אבל אם הוא נלמד מהא דאמרו היתה מינקת פוחתין לה מעש"י ומוסיפין לה על מזונותי' והיינו משום אמם נגעו בהן כמ"ש הר"ן שם ואם כן כל דאינו חייב לאמם מזונות ממילא גם לבנות אינו חייב וכן לבנים ומעתה נ"ל דבאמת הי' מתקנת אושא שאב חייב מזונות בניו ובנותיו הקטנים ובאמת לפי שהי' כולל אף יותר מבני שש עד שיביא שתי שערות וזה מסתבר לי' להש"ס דלא הי' רק באמיד אם כן ממילא באינו אמיד אינו חייב כלל ולפ"ז גם בקטני קטנים אם לא הי' אמיד לא חייב אבל בזה יש לנו צירוף דמשום מזונות אמם נגעו בה ולכך חייב בקטני קטנים אף כשאינו אמוד. ומעתה יהי' הדין כך כשחייב במזונות אמם יהי' חייב בקטני קטנים אף כשאינו אמוד ומשום מזונות אמם וכשאינו חייב יהי' חייב משום תקנת אושא וזה חיוב על האב אף שאינו חייב במזונות אמם אבל דוקא בכשהוא אמוד. ובזה נלפע"ד דיש חילוק בין שש שנים מיותר על שש דביותר משש אינו חייב כשאינו אמוד אבל עד שש חייב אף בשאינו אמוד והיינו משום דבקטני קטנים כשיש חיוב לאמם ממילא חייב אף כשאינו אמיד וחייב גם במזונות הבנים וכמו כן הטילו על האב אף כשאינו חייב במזונות אמם מכל מקום עד בן שש לא חלקו בתקנתם וכשם דאם הי' חייב לאמם מזונות אף כשאינו אמוד הי' חייב במזונות בנים ובנות ה"ה מצד תקנת האב אינו נפטר אף שאינו אמוד ותקנת אושא דהי' על הקטנים לא הי' רק באמוד זהו כשהן יותר מבן שש דאז נקראים בשם קטנים ע"ז תקנו החיוב על האב בין שחייב במזונות אמם או לא אבל בקטני קטנים ל"צ לתקנת אושא רק שלא הפרידו בין כשחייב במזונות אמם או לא מ"מ עשו תקנה על האב. ובזה נלפע"ד לישב לשונות הרמב"ם ולשונות הטור התמוהים דהרמב"ם פי"ב מאשות הלכה י"ד כתב כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים ודקדק הרב המגיה במלמ"ל דמשום מזונות אמם נגע בי' דאם לא כן למה אקשינהו לאם ולפמ"ש אין ראי' דבאמת נ"מ בזה דמתורת אמם אפילו באינו אמוד חייב וזה מתורת אמם אבל ביותר מבן שש באינו אמוד אין כופין אותו וכמ"ש הרמב"ם אבל לענין זה שיהי' חייב עד שש אף שמתה אמם או שאינו חייב במזונות אמם זה מתקנת אושא דהחיוב על האב ואף דבאינו אמוד אינו חייב היינו בקטנים דהיינו יותר מבני שש אבל עד בן שש נקראים קטני קטנים וזה מתורת אמם נגעו בי' באושא ג"כ לא חלקו והטילו החיוב על האב אף שמתה אמם ואף שאינו חייב במזונות אמם. ובזה מיושב מ"ש הה"מ פי"ט מאשות הי"ד גבי בת שני' דעד שש חייב לזונם מתקנת אושא ותמה בא"מ דהא אינו מתקנת אושא רק מהך דאמרו בדף ס"ה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת גם זה מתקנת אושא והנ"מ הוא אף שאינו אמוד ואינו חייב במזונות אמם דל"ש מתורת מזונות אמם הכל תקנו באושא על האב ומה דתקנו באמוד זה בקטנים ולא בקטני קטנים וכמ"ש. ובזה מיושב דברי הגהת מימוני התמוהים שכתב פי"ב מאשות באות ט' באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים ופירש רש"י דעד שיביאו ב"ש והיא תימא דהא לא קי"ל כן ולפמ"ש א"ש דבא להורות לנו דזה הי' בכלל תקנת אושא ובקטני קטנים נשארו בתקנתם דכשם שאם מתורת אמם נגע בם הי' אף באינו אמוד ה"ה בתקנת אושא על האב הוא כן אף כשאינו אמוד ואינו חייב במזונות אמם ובשו"ת מהר"ם לובלין סי' ע"ט תמה בזה על הגהמ"יי ובא"מ שם האריך בזה ולפמ"ש א"ש. ובזה מיושב קושית המהר"ם מלובלין על הטור סי' קי"ב שכתב אבל בחייו חייב לזון מתקנת אושא א"ש דבבת אנוסה ושני' דעלה קאי שם הטור ושם באמת רק מתקנת אושא הוא דהא אינו מתורת אמם דאינו חייב במזונות אמם והוצרכו לתקנת אושא והן הן דברי הרי"ף והרמב"ם והה"מ גריס כן בהלכות דחייב מתקנת אושא אף שלפנינו בהלכות כתב סתם דחייב עד בן שש וכמ"ש ודו"ק. ובזה מבואר היטב דברי הטור סי' ע"א שכתב דעד בן שש חייב לזונם אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אמם והוא מהרא"ש פ' נערה דף מ"ט ע"ב אות י"ד והיינו דכשם דאם הי' מתורת אמם אף כשיש להם חייב כמו שחייב לאמם אף שיש לה כמו כן בתקנת אושא שהטילו על האב הוא כן ובט"ז שם נדחק בזה דמהיכן הוציא כן הרא"ש בשם המהר"ם ולפמ"ש א"ש דהא זה הי' תקנת אושא על האב כמו שהי' מקודם מתורת מזונות האם וכמ"ש. ובזה מיושב מ"ש אחר כך ומשש ואילך מצוה לזונם עד שיגדילו וכתב הב"י שכן היא תקנת אושא והיא תימא דלא קי"ל כן ולפמ"ש א"ש דבאמת לא נדחה תקנת אושא ובקטנים הי' ג"כ התקנה אבל רק באמוד וזה שהבדילו בין קטנים לקטני קטנים ודו"ק. ובזה נלפע"ד לישב דברי הרמב"ם שכתב גם בנשתטה דאין מפרנסין כל שהן יותר מבן שש כמו מי שהלך למדה"י ותמה הה"מ והטור דבש"ס מחלקים בפירוש בין יוצא לדעת או שלא לדעת ולפמ"ש י"ל דבאמת זה תלוי אם נימא דהתקנה של אושא הי' אף בשאינו אמוד רק שאנן חולקין עליו ולא קי"ל כהך תקנה א"כ כל כמה דנוכל לקרב אל התקנה מקרבינן ואמרינן דבנשתטה על כל פנים מחייבינן באמוד אבל לפמ"ש דגם גוף התקנה לא הי' רק מתורת צדקה ובאמוד א"כ מה"ת לחלק כיון דהוה ספק בתקנה ואם נשתטה גם כן דין מי שהלך למדה"י יש לו א"כ כל ספק בתקנה חוזר לעיקר הדין כמ"ש הרא"ש ובטוש"ע אהע"ז סי' קמ"ח לענין ספק תקנה וכ"כ הרמב"ם לענין שכירו ולקיטו ע"ש ובמלמ"ל ומעתה א"ל דהש"ס אזיל דתקנת אושא הי' גם באינו אמוד ואם כן פשיטא דמכ"ש נשתטה באמוד אף לדידן דלא קי"ל כתקנה זו מ"מ בנשתטה יש להתקרב יותר להתקנה של אושא אבל לדידן דקי"ל דגוף התקנה לא הי' רק באמוד ומתורת צדקה וא"כ מצד הדין אף באמוד אינו חייב א"כ גם בנשתטה אין כופין וז"ב לפע"ד. ודרך אגב אזכיר מה שנשאלתי במ"ש התוס' סנהדרין דף ע"א בהא דמוקי כגון שנתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות והקשו דאכתי לר"א עדיין יש להאב חלק בו ונדחקו והקשה צורבא מרבנן אחד בכ' סיון תרח"י דלמה לא אוקמא במכרה כתובתה דט"ה שלה ואין לבעל פירות כדאמרו בב"ק פ"ט והכי קי"ל והנה על התוס' ל"ק דכפי מה שצייר הש"ס שפיר הקשו ורק קושיתו שייך על גוף הש"ס דלמה לא אוקמא בכה"ג ולפע"ד נראה דע"כ לא אמרו דבעלה אין לו פירות רק לגבי אשה לבד ומשום דפירי פירי לא תקינו לי' לבעל נגד האשה בין לפירוש הרי"ף ובין לפירוש התוס' דכל שהוא מעלמא או שיש לבעל על כל פנים הפירות למה לא יהי' הפ"פ שלה אבל כל שנגנב הפ"פ פשיטא דלגבי הגנב מקרי פ"פ של הבעל דעל כל פנים לזה תקינו רבנן פ"פ כנ"ל ברור והנה לכאורה לשטת הרי"ף קשה דכאן כל שמכרה הכתובה לאחר ואין הכתובה בעין מהראוי שיהי' הפ"פ של הבעל וצ"ל כיון דאסור למכור הכתובה רק ע"מ שאם ימות הבעל כמ"ש המרדכי וא"כ כ"ז שהוא בחיים שלו הפירי ולכך הפ"פ לא תקינו לי' ודו"ק: