שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ל״ה סימן ב׳

מה שהראה דברי הרמב"ם התמוהין שכתב הקדש טעות אינו הקדש כיצד האומר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן אינו הקדש וכו' התפיס בה אחרת ואמר זו כזו הרי השני' הקדש וכן כל כיוצא בזה עכ"ל בפ"ו מערכין הל"ד ודבריו תמוהים דמדמי התפסה לתמורה כי היכא דתמורה הוה בטעות ה"ה התפסה ועכ"מ ולח"מ ומלמ"ל שהאריכו בזה. וע"ז אמר מעכ"ת לישב דברי רבינו עפמ"ש בהלכות נזירות פ"ה הלכה ה' האומר הריני נזיר לכשיהי' לי בן וחברו אמר ואני הרי חברו נזיר מיד והראב"ד והכ"מ האריכו שם וביאר המלמ"ל שם דרבינו מפרש דבעית הש"ס אי אדיבורי' קסמך או אגופי' משמע מהא דאם נימא דקאי על כל דיבורי' אם כן הרי אמר שלא יהי' נזיר רק כשיהי' לי בן ואין המתפיס נזיר רק כשיהי' לו בן או דלמא אגופי' משמע כלומר לא קאי אכל דיבורי' אלא אגוף ועיקר דיבורו דהיינו שאמר הריני נזיר בלבד ואם כן הרי הוא נזיר מיד ע"ש באורך ולפ"ז גם כאן הוא אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש א"כ השור הוא ההקדש ומ"ש שחור שיצא מביתי ראשון הוה התנאי א"כ זה שהתפיס הוא בגוף הקדושה ולא בהתנאי ולכך חל ההקדש. והנה אף כי דבר חכמה אמר אבל לפע"ד אין הענינים שוים דשם התנאי הוא נפרד דכבר אמר הריני נזיר ואם כן מצי התפסת האחר לחול על גוף אמירתו הריני נזיר ולא על תנאו שאמר לכשיהי' לי בן אבל הכא אמר שור שחור שיצא מביתי הרי הוא הקדש ואם כן כל שיצא לבן על מה חל ההתפסה הרי הוא על שור הקדש נתכוין להתפיס והרי השור אינו הקדש וגם שם אינו עדן ברור שלא יחול גם נזירתו דלמא יהי' לו בן אבל כאן כבר נתברר דהקדש טעות הי' וע"כ אין לדבריו מקום לפע"ד ומה שנראה בגוף דברי הרמב"ם לפע"ד הדברים פשוטים דכל הטעם דהקדש בטעות אינו הקדש הוא משום דהוה נדר ופתחו עמו וכמו שיכול לשאול על הקדשו כמו כן כל שנדר ופתחו עמו הוה כמו ששאל על הקדישו ולכך לב"ש דאין נשאלין על הקדש ל"מ גם מה שהי' הקדש בטעות ועיין קצה"ח סי' רנ"ה שהאריך בזה ולפ"ז נראה ברור כיון דהוה נדרו ופתחו עמו א"כ ההתפסה שפיר נתפס דהוה כתמורה דאין נשאלין וממילא כל שיש מקום חלות דהרי עכ"פ יש כאן הקדש רק שפתחו עמו ואם כן בההתפסה דל"מ מה שפתחו עמו דבתמורה אף שאלה ל"מ ממילא מכ"ש במה שבגוף הקדש פתחו עמו דל"מ לההתפסה ועכ"פ חל ההתפסה וז"ב מאד לדעתי. ומה שהקשה המלמ"ל בהא דאמרו שם דאם נתעקר עיקר ההקדש תעקר נמי תמורה הרי אף שכבר חל ההקדש כל שנשאל על ההקדש נעקר גם התמורה מכ"ש בלא חל ההקדש כלל לפע"ד אינו דומה דפשיטא כיון שאמר הרי זו תמורת זו דכל שנשאל על הראשון נעקר השני אבל כאן שבאמת הוה כנדר ופתחו עמו והוא התפיס אחרת והרי בתמורה אין נשאלין ואף דמבואר ביו"ד סי' רכ"ט ס"א דכשניתר ע"י פתח הותרו כלן משום דהוה כנדרי טעות עי"ש אבל כ"ז שם משא"כ כאן דתמורה בטעות הוה תמורה ול"מ שאלה וה"ה בהתפסה דדמי לתמורה כנלפע"ד ועדיין צ"ע. ובחידושי אמרתי בזה לבאר דברי רבינו באופן נאות דהנה בטעם דאין נשאלין על התמורה דאמרו בירושלמי דכ"ע מודו שאין נשאלין על התמורה נלפע"ד דבאמת ענין שאלה בהקדש דמהני קודם שמסרה ליד גזבר כבר האריך הרשב"א בזה דאמאי מועיל וכתב דאף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ כל שלא נמסר ליד הגזבר לא הוה רק דיבור ומבטל דיבור ועיין ש"ך חו"מ סי' רנ"ה שהאריך בזה. והנה לכאורה רציתי לומר בזה דהרי אמרו ריש תמורה דלא תתני מימר דבדיבורי' קעביד מעשה ולכך לקי וכיון דהתורה קראו מעשה שלוקה עי"ז אם כן חשוב כמעשה גמור ושפיר אין נשאלין עליו וכעין דאמרו מיגו דהוה דופן לענין שבת וכו' ובהגמ"ר פ"ק דחולין כתב מיגו דהוה קשר לענין תפילין הוה קשר לענין שבת והי' מקום להאריך בזה ואכ"מ ואך מה שנראה לפע"ד בזה דהדברים כפשטן דהנה אנן קיי"ל דהקדש בטעות לא הוה הקדש וביאור הדבר דבאמת אין חפץ לד' בעולות וזבחים וכל שום הקדש רק כל שהקדיש ונדב לבו להביא הקב"ה מקבלו ומקרי הקדש ולפ"ז כל שהי' הקדש בטעות ולא נדבו לבו להביא שור לבן וכדומה אם כן לא שייך לומר דמ"מ הרי הוציא בשפתיו דאין חפץ להקב"ה כ"א מה שרוצה ברצונו וחפצו להביא לא מה שטעה. אך נראה דזה דוקא כל שלא חל ההקדש על גוף החפץ רק מה שאמר בפיו א"כ כל מה שטעה אינו הקדש ולכך יכול לשאול עליו ג"כ דכל ששאל והו"ל חרטה דמעיקרא ואם כן לא הי' ברצונו מקדיש ואין חפץ לד' בהקדש כזה אבל מה שמסר ליד הגזבר וכבר חל הקדושה על הדבר הלז דהוה כמו כל דבר שביד הגזבר א"כ במה תפקע קדושת הדבר שכבר חל על הדבר שם קדושה ולכך כל שמסר ליד הגזבר אינו יכול לשאול ולפ"ז בתמורה דבאמת התורה לא רצתה שימיר כלל ולוקה ע"ז רק כל שהמיר גזרה התורה בעדו שיהי' הוא ותמורתו קודש שלא יבוא להמיר טוב ברע וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מתמורה הי"ג בסופו וא"כ כיון שבאמת מה שהקדיש והמיר אינו קודש רק בשביל גדר שנעלה תורה בפניו ואם כן לכך המיר בטעות הוה תמורה וא"י לשאול עלי' דל"ש לומר שאינו חפץ רק בנדבת לב דהרי התמורה גופא עשה עברה ולקה עלי' והתורה נעלה בעדו שיהי' הוא ותמורתו קודש דל"ש בזה ענין חפץ ורצון כי זה רק לגדר ולקנסו ולכך הוה תמורה בטעות גם כן תמורה וא"י לשאול עלי' וז"ב בטעמו. ולפ"ז נראה דזה דאמרו לב"ה הי' תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן והיינו כמ"ש דבשלמא תמורה אינו תלוי ברצון וחפץ ול"ש בזה לומר תמורה בטעות משא"כ בהקדש שהוא מחפצו ורצונו ולכך הקדש טעות לא הוה הקדש וז"ב מאד. ובזה נלפע"ד דלכך בהתפייס מועיל משום דבאמת יכול לצאת כאן שחור כמו שאמר ואם כן בשלמא על גוף ההקדש כל שלא יצא שחור רק לבן הרי נתגלה שהקדש טעות הי' ולא רצה בזה ואין חפץ לד' בהקדש כל שלא הקדיש ברצונו אבל באם התפיס ואמר זו כזו ואם כן בשעה שהתפיס הי' מקום חלות קדושה שהרי הי' יכול לצאת שחור וא"כ גמר בלבו בלב שלם להתפיס קדושה על האחר ואם כן מה בכך שהראשון הוה הקדש טעות אבל עכ"פ ההתפסה הי' ברצון ונדבת לבו ולמה לא יחול ההקדש ומה בכך דהקדש טעות לא הוה הקדש הוא בשביל שאינו כמה שרצה אבל כאן הרי רצה בזה והקדיש זה בלב שלם רק שטעה וחשב שהראשון הוא קדוש ולכך נתפס קדושתו עליו וז"ב מאד מאד.