שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק כ׳ סימן ג׳

והנה בשנת תרח"י כ' אדר כה הראני החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י דברי רש"י בשבת דף פ"א ע"ב גבי פרדיסא שכ' דחייב לאו דוקא דאי חייב ממש האיך שרי ר"ל לקנח בו הא הוה תולש וע"ז הקשה דמה מדמה דלעיל דתולש באמת חייב אבל שם לקנח הו"ל דבר שא"מ לתלוש כמ"ש רש"י שם למעלה ולכך מותר לקנח בו. והשבתי דאביי לשטתו דאמר כל מילי דמר עביד כרב א"כ בדבר שא"י ס"ל כרב ואם כן שוב גם לקנח אסור אבל ז"א דהרי בגרירה פסק רבה כר"ש וצ"ע כעת. והעיקר נ"ל דהנה צ"ב מ"ש רש"י דאי חייב ממש היכי שרי רבנן איסור סקילה וכרת משום קינוח וצ"ב למה נקט דוקא איסור כרת והלא אפילו איסור לאו ג"כ שייך לומר האיך שרי לקנח. אמנם נראה דהנה אמרו ביבמות קי"ט דרבה אמר מכדי הא דאורייתא והא דאוריית' מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו ופירש"י במידי דהרחקה שייך לחלק בין איסור כרת ללאו דללאו לא עבדי הרחקה כל כך ובאיסור כרת עבדי הרחקה ע"ש וע' מהרי"ק שורש ע"ב ובתה"ד סי' ר"ן ובמלמ"ל פ"א מיו"ט ולפ"ז שפיר כ' רש"י דכאן דהקינוח אינו אסור מצד עצמו רק משום הרחקה שלא יבא לתלוש א"כ בהרחקה שייך לחוש באיסור כרת וסקילה והאיך שרי לכתחלה לקנח ובשלמא אם הי' איסור ממש ל"ש לחלק אבל אם הרחקה היא שייך לחלק דבאיסור סקילה וכרת יש להחמיר ולחוש ודו"ק היטב: