שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק כ״ו סימן י״ד

והנה אחר זמן רב אמרתי דבכתובה י"ל דמקרי דבר שלבל"ע ול"ד לכל שטר דיכול למחול החוב אף בת"ז וכמ"ש המהרי"ק הנ"ל הלא מראש משום דשאני מלוה דעומד לגבות עכ"פ כשיגיע הזמן משא"כ כתובה דיכול להיו' דלא תבא לידי גבייה וכעין מ"ש הש"ך בחו"מ סי' קכ"ו ס"ק א' לענין מעמד ג' דל"מ בכתובה ובחוב תוך זמנו שייך מעמד שלשתן משום דמלוה עומד לגבות משא"כ בכתובה ע"ש וה"ה כאן והא דיכולה למכור הכתובה היינו משום דאינה מוכרת רק אם תהיה הכתובה בת גוביינא וא"כ הוה כאומר לכשאקנה דמועיל לדעת המרדכי וכאן אף החולקים מודים דעכ"פ יש לה חיוב רק שאינו ברור. ובזה נראה לפענ"ד דזה שיטת הרמב"ם דלכך ל"מ מחילה בכתובה אף בכתבה התקבלתי משום דהוה דבר שלבל"ע ואינו ברור שתבא לידי גוביינא לכך י"ל דלא סמכה דעתה שתמחול בלב שלם ובשלמא למכור י"ל כיון דעיקר המכירה היא כשתבא לידי גוביינא וגם מסר לו שטר הוה כתפס משא"כ במחילה ובזה יש ליישב קושיית הב"ש סי' ס"ו בהא דאמרו כל לגבי בעלה בודאי מחלה ומשמע דמועיל מחילה. ולפמ"ש א"ש דשם כשכבר מכרה הכתובה א"כ ל"ש דלא סמכה דעתה דהא לה אין נ"מ וב"כ וב"כ אינו שלה דאו שהלוקח יגבה או הבעל ודאי מועיל מחילה להבעל וז"ש כל לגבי בעלה ודאי מחלה ומועיל המחילה ודו"ק היטב ועיין ברא"ש ר"פ אעפ"י דמדבריו משמע שהתחלת החיוב של כתובה אינה רק לכשתתאלמן וכ"כ התוס' כתובות דף נ"ג ועיין חידושי מהר"ם שי"ף ר"פ אעפ"י בתוס' ובבית מאיר ר"ס ס"ו וא"כ בודאי ל"ד למלוה שהתחיל החיוב עכ"פ מעת הלואה משא"כ בכתובה וצ"ל ע"כ דמה שמוכרת משום שתפס שטרא וא"כ לענין מחילה א"י למחול ודו"ק ועיין בהפלאה ר"פ אעפ"י שם ובק"א סי' ס"ו ס"ק ד' וע' ביש"ש פ' החולץ שהעלה בסי' כ"א כתירוץ הראשון של התוס' ולא מטעם הודאת בע"ד דהא חב לאחרים וע' קצה"ח סי' צ"ט ס"ק ב' שהשיג על התומים ומדברי היש"ש ראיה לקצה"ח וזכורני שראיתי בספר אהבת דוד ויהונתן להגאון הצדיק ז"ל אבד"ק פמארין שהשיג על קצה"ח בזה הענין ואין כעת הספר לפני לתת עין בדבריו. והנה בגוף דברי המהרי"ק דחוב ל"ח דשלבל"ע אף שהסמ"ע והש"ך הביאו בפשיטות ולא ערערו אני תמה דהרמב"ן במלחמות פ' דו"ה גבי יד ענים אנן כתב להיפך דחוב הו"ל דבר שלבל"ע וא"י להקדיש ולא למכור ע"ש ומ"ש המהרי"ק דהחוב כבר נתחייב והו"ל בא לעולם דהחיוב כבר נתחייב והשיעבוד כבר חל המעיין ברמב"ן יראה דהרגיש בזה וכתב כיון דעכ"פ אותו ממון אינו שלו ואי בעי לאחלופי באחריני מצי לאחלופי וא"כ לא נתפס ההקדש דהו"ל דבר שא"ב והביא ראיה מהא דאמרו בפסחים דף ל"א דמלוה לא מצי לאקדיש כיון דמצי לסלוקיה בזוזי וה"ה החוב דיכול לסלק גוף החוב בזוזי אחריני והמהרי"ק דייק מדברי רש"י בפסחים שם שהקדיש הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש החוב ומזה דייק המהרי"ק דדוקא הקרקע א"י להקדיש משום דהלוה יכול לסלקו בזוזי אבל גוף החוב יכול להקדש. הנה לפמ"ש הרמב"ן י"ל להיפך דבהקדיש החוב אף לאביי לא קדיש דלא חל ההקדש על שום דבר דהא המעות שהלוה להוצאה נתנה ויכול לסלקו בכל זוזי שירצה ועל מה יתפס ההקדש אבל בקרקע המשועבד לו כיון דלאביי למפרע הוא גובה א"כ יש להקנין על מה לחול על אותה השדה אבל לרבא כיון דעד שלא גבה מצי לסלוקי בזוזי א"כ אינו שלו והו"ל דבר שלבל"ע ויכול לסלקו וע"כ לא יכול להקדיש ומ"ש המהרי"ק ראיה מדיכול למחול החוב במוכר שט"ח לחבירו אפילו בת"ז וכן הכתובה אף ת"ז ע"כ דמקרי דבר שבא לעולם. הנה באמת מזה אין ראיה דהרי אף בגזל ולא נתייאשו הבעלים דא"י להקדיש ולהפקיר היינו לאחרים אבל להגזלן יכול למחול וליתן כמ"ש בשו"ת שאגת ארי' סי' צ"ג בסופו והדברים מוכרחים ומכ"ש לפמ"ש הב"ש סי' כ"ח ס"ק ט"ז דשניהם ביחד יכולים להקדיש מכ"ש דלהגזלן בעצמו יכול ליתן ולהפקיר לו ואף הש"י שם מודה בזה וא"כ שוב יכול למחול אף בתו"ז להלוה בעצמו אך לפענ"ד הי' נראה דבחוב ניהו דא"י להקדיש החוב כיון דאינו מקום לתפוס על איזה דבר אבל מ"מ בכללות יכול להקדיש כל אותו שווי שיש לו אצל אחר. מיהו גם ע"ז יש לפקפק דאין להקדש דבר מסויים לחול ההקדש עליו. והנה הקצה"ח סי' רי"א תמה על הרמב"ן במ"ש דא"י לקדש במלוה דהו"ל דבר שלבל"ע וע"ז תמה דא"כ מה נ"מ בין מלוה דידה למלוה דאחרים ע"ש ולפענ"ד דברי הרמב"ן נכונים דבאמת צ"ב מה טעם שלהוצאה ניתנה והא אכתי הוא בעין. אך נראה דבאמת הוה דבר שלבל"ע והיינו כמ"ש הרמב"ן דיכול להחליף באחרים ולפ"ז כיון דלהוצאה ניתנה שוב אין לו במה לקדש דל"ש שמקדשה באותן מעות הא היא יכולה להחליף במעות אחרות ולפ"ז זהו במלוה דידה אבל מלוה דאחרים מה בכך דאין לו חלות כיון דיכולה להחליף במעות אחרות סוף סוף הרי יגיע לה הנאה ולא גרע משחוק ורקוד לפני דמקודשת בהאי הנאה וה"ה בזה ודוקא להקדיש א"י דהקדש בעי דבר מסויים משא"כ קידושין דכל דמטי הנאה לידה מקודשת. ובזה ניחא מה דקשה דהא רב ס"ל דאדם מקנה דבר שלבל"ע ולמה אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת ולפמ"ש א"ש כיון דבעי עבידי דאתי או שהגוף יהיה בעולם וכל דלהוצאה נתנה ויכול להחליפו שוב לא עבידי דאתו והו"ל דשלבל"ע ובזה א"ש הא דקאמר דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה ולכאורה צ"ב דניהו דיכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר במה מקדשה ולפמ"ש א"ש דבאמת עיקר הטעם דהו"ל דשלבל"ע ולא עבידי דאתי וכל דיכול לחזור שוב מקרי עכ"פ עבידי דאתי ובמלוה דאחרים הוא דעכ"פ הנאה יגיע לה ומקודשת וע' בר"ן ובחידושי מהרי"ט פ"ב דקידושין: