שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן צ״ה (ה׳)

ובגוף דברי הרמב"ם בהלכות חובל הנ"ל התמוהים נראה לפענ"ד דבאמת גם הוא ס"ל דממון הם הנזק והצער כמו שמוכיחים המקומות הנ"ל ורק דלכאורה ק"ל לפי שיטת הרמב"ם דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ל"מ ואף קנין ל"מ א"כ מה יועיל מה שמודה שהוא חבל בו הא כל הדברים שצריכים שומא אינו מועיל הודאת בע"ד דכל טעם דהודאת בע"ד מועיל הוא מתורת חיוב על עצמו וכאן הרי הוה דבר שאינו קצוב. אך נראה דלפמ"ש הגד"ת ליישב הא דהקשה הבעה"ת מאומר מה שתעלה מצודתי היום דל"מ אבל מה שעלתה מצודתי היום דמועיל והא הו"ל דבר שאינו קצוב דל"מ וכתב דכיון שכבר העלתה המצודה אלא שלא נודע כמה העלתה א"כ כבר נקצב הדבר אלא שמחוסר ידיעה ע"ש וא"כ ה"ה כאן השבת והריפוי של כל יום כבר נקצב כמה הוא צריך באותו יום רק שמחוסר ידיעה כמה הוא היום ובזה שפיר הו"ל דבר הקצוב ואף דמשלם השבת והריפוי מיד זהו לתקנת המזיק אבל אם רצה לתת רפואתו ושבתו של כל יום ויום רשאי וכמבואר בפ"ב מחובל הלכה י"ד ט"ו ט"ז וכיון שכן שוב הדבר נקצב (וגם רפואה יש דבר קצבה כמבואר בכתובות דף נ"ג ובטוש"ע אבן העזר סימן ע"ח) ומעתה זה לענין שבת וריפוי אבל הנזק והצער דל"מ היזק דאינו על מה שכבר ניזק בזה משלם לו השבת והריפוי ועיקר הנזק מה שיבא לו עי"ז שחסר לו היד וכמה ישוה אילו היה נמכר בעבד עם היד כמה יתנו בעדו וכמה יתנו בעדו כשלא יהיה לו יד וא"כ על המלאכות שצריך לעשות כל הימים אשר חיו יחיה זה דבר שאין לו שיעור וקצב וגם הצער מה שאומדין כמה אדם רוצה אם גזר המלך לקטע ידו כמה הי' רוצה אם היו קוטעין בסייף או ע"י סם ואם כן פשיטא דהו"ל דבר שאינו קצוב דברצון המצטער תלוי ואחר שכבר מוכרח לקטע ידו א"כ פשיטא ופשיטא דהו"ל דבר שאינו קצוב ול"מ הודאתו וז"ב. וז"ש הרמב"ם ולמה משלם אדם דברים הללו עפ"י עצמו שהשבת והריפוי ממון הוא שאם לא יתן הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו והיינו שכבר נודע הקצב ולכך גם הבושת אף ששמין אותו כמה שוה והכל לפי המבייש והמתבייש והו"ל דבר שאינו קצוב ולזה קאמר דהבושת אינו רק בשעה שהודה ואז כבר נקצב הדבר רק שמחוסר ידיעה דבשלמא אם הבושת נתחייב על השעה שחבלו ואז לא הי' נקצב דמי יודע כמה נתבייש אבל הבושת הוא בעת שהוא לפני הב"ד וכעת נתבייש לפני רואים וכבר נקצב הדבר וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הה"מ ממה שמשלם בושת ופגם עפ"י עצמו באנוסה ומפותה דפגם היינו נזק ולפמ"ש אתי שפיר דשם הנזק הוא כמה שוה לפי יופיו וכמה אדם רוצה ליתן שפחה לעבדו הרוצה בטובתו כמה היתה שוה בעולה וכמה היא שוה בתולה וזה כבר נקצב וכן הצער היא לפי קטנותה ובנין גופה כמה אביה רוצה לתת שלא יצטער זו מזה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מנערה ה"ו וזהו כבר נקצב רק שמחוסר ידיעה וז"ב ונכון ודו"ק היטב כי היא דבר עמוק ת"ל. עוד נראה לי ליישב דברי רבינו דהנה במה שהקשיתי דהיאך יתחייב בהודאת פיו הא הו"ל דבר שאינו קצוב לכאורה היה נראה לי דבר חדש דכל הטעם דדבר שאינו קצוב ל"מ לשיטת הרמב"ם הוא משום דלא גמר ומקנה והוה כאסמכתא דל"ק והנה כאן דהוה לשעבר דלא שייך אסמכתא דבשלמא במי שמתחייב עצמו בדבר שא"ק שפיר שייך ענין אסמכתא דלא גמר להקנות כיון דאינו קצוב אבל כאן דהוא הודה שחבל בו וכל שחבל בו הרי כבר נתחייב לו מחמת החבלה שחבל בו כבר וזה לא שייך אסמכתא דל"ש דלא גמר להקנותו דהרי כבר נתחייב כל שכבר חל בו. וראיתי בשעה"מ פי"א ממכירה ה"ז שדעתו דבמתנה על תנאי דלשעבר ל"ש אסמכתא כמו אם אמר אם הלך פלוני למקום הלז אתן לך כך וכך וכתב הטעם דכיון דבמעכשיו לא שייך אסמכתא לשיטת הרמב"ם א"כ בתנאי דלשעבר ג"כ כל שהתנה בתנאי דלשעבר לא שייך אסמכתא ע"ש שהשיג על הלחם רב בזה ואני כתבתי בגליון השעה"מ שם דדבריו אינם מוכרחים דכל הטעם דבמעכשיו לא שייך אסמכתא כ' הרמב"ם דאלו לא גמר להקנותו לא היה אומר לו מעכשיו וכאן הא באמת לא אמר מעכשיו רק דתנאי דלשעבר הוה כמעכשיו ואם כן אני אומר דכל שחשב שלא הלל"פ לא גמר להקנותו והוה אסמכתא ע"ש. ומעתה זהו שם אבל כאן דאמר שחבל בו וכל שחבל בו הרי נתחייב מעכשיו בכל החמשה דברים ולא שייך אסמכתא וכאן לא שייך מ"ש לעיל דחשב שלא יהיה כך דזה אינו דכל שחבל בו הרי נתחייב אך זה אינו דכיון דצריך אומד כמה עשה לו נזק ושמין הנזק מה שעשה לו לפי ימי חייו וכפי כחו שיכול להיות שוה בלא היד א"כ זה ענין להבא ושפיר הוה דבר שאינו קצוב אבל לענין שבת וריפוי דזה ענין שכבר חסרו ונותן לו שבתו ורפואתו של כל יום ל"ש אסמכתא שהרי כבר חסרו ממון כל אותן הימים כפי השומא כמה צריך שבת וריפוי וכן בושת שביישו כעת זה יש לו קצבה אבל נזק וצער שאין הנזק בא כעת לבד רק מה שינזק אח"כ בחסרון היד וכן הצער הוה דבר שאין לו קצבה שצריך לקצוב כמה אדם רוצה שיהיה לו צער כזה ע"י סם או על ידי קטיעה פשיטא דהוה דבר שאין לו קצבה וז"ב וגם הראב"ד בעצמו כתב דהיה מקום לחלק דכיון דצריך אומד לא שייך לחייבו אלא שדחה דהא גם שבת וריפוי ובשת הוה דבר דצריך אומד ולפמ"ש אתי שפיר ודוק ועיין קצה"ח סי' מ' מ"ש לענין אודייתא וגם בזה יש מקום ליישב ואכ"מ להאריך ודוק. והנה במ"ש הרמב"ם טעם על בשת דהוה כמביישו עכשיו ומשמע דס"ל דבשת מקרי קנס וכפי הנראה שיצא לו מהא דאמר ר"נ לר"ח בב"ק דף כ"ז ע"ב קנסא קא מגבית בבבל ושם קאי על בשת וכן נראה בריש החובל דפריך גם כן על בשת מהא דשלח לי' קנסא קא מגבית בבבל אלמא דבשת מקרי קנס וכן נראה מפירש"י בב"ק דף כ"ז שם שכתב בהדיא בושת קנס הוא (ועיין בלח"מ פ"ד פ"ז מחובל הלכה ו') אבל באמת מב"ק דף ה' משמע דכל החמשה דברים ממון גמור הוא וראיתי בסמ"ע בסי' א' ס"ק ו' שכתב דכל שאין גובין בזמנינו דלית ביה ח"כ ול"ש קראוהו חז"ל קנס לענין שאין מגבין בבבל ע"ש וכ"כ היש"ש פרק החובל סי' ו' הובא בש"ך שם וכן מצאתי בנימוק"י ר"פ המניח שכתב ג"כ כן וכתב הרמב"ן בשבועות גבי נחבל בהשיגו על הר"י הלוי יעו"ש. אחר כמה שנים מצאתי בב"י סי' ת"כ בחו"מ הביא דברי המשרים שכתב בזה"ל ע"ש טעם למה חייב שבת ובשת וריפוי ע"י עצמו ועמדתי משתומם דמשמע שזה דבר חדש והיא משנה מפורשת ועיינתי ברבינו ירוחם שהעתיק דברי רבינו הנ"ל ולשונו בהלכות חובל וצע"ג על הב"י להמעיין שם ברבינו ירוחם. והנה מדי דברי מדברי הירושלמי הנ"ל פ"ג דכתובות אזכיר מה דהקשה כבוד אבי מורי הרב הגאון ני' בהא דשיטת הראב"ד פ"י מנ"מ הי"ד דמפי עצמו משלם בעבד דמים דהיינו שוי' של עבד א"כ יקשה ממשנה שבועות המית שורך את עבדי משביעך אני ואמר אמן פטור וקשה יתחייב קרבן משום דמי שוי' שכפר כמו באנסת את בתי דחייב משום בושת ופגם וכתב שמצא אח"כ בירושלמי שבועות על המשנה הלז דהוכיח מזה דאינו חייב אף דמי שוי והתימה על הראב"ד היאך לא הזכיר הירושלמי הנ"ל. והנה דברי הירושלמי בשבועות הן הן דברי הירושלמי בכתובות הנ"ל דר"י שאל מהו שישלם דמי העבד מפי עצמו מה צריכא ליה כל שלשים קנס או יותר מדמיו קנס וכו' תמן תנינן המית שורך את עבדי וכו' ובאמת שלא ידעתי מהו כל החרדה דהא הירושלמי מוקי להמשנה במוכה שחין דכל השלשים קנס ע"ש וא"כ עכ"פ לא קשה על הראב"ד אך בגוף הדבר לפענ"ד נראה דלא מסתבר דהראב"ד יסבור דרק יותר מדמיו קנס ופשטת הדברים משמע דכלו קנס כמו שהוא מוסכם בפי כל אבל מה דכתב הראב"ד דמשלם עפ"י עצמו נראה לפענ"ד כיון דשלא בכוונה ס"ל להראב"ד דמשלם גם כן דמים א"כ אף דמודה מפי עצמו ובכוונה לא אמרינן דהוה מודה בקנס דפלגינן דיבורי' ומהמנינן ליה במה דאמר דהרג השור אך לא נאמין לו שהרג בכוונה רק שהרג שלא בכוונה ומשלם דמים ובאמת גם מצד הסברא יש לומר כן דאטו מודה בקנס דפטור הוא משום דלא מהמנינן ליה והרי אף בבאו עדים אח"כ ג"כ נאמן וע"כ משום דגזירת הכתוב היא דאשר ירשיעון אלקים א"כ זה כשאנו רוצים לחייבו אותו קנס אבל כשאנו מחייבין אותו ממון מהמנינן ליה שהרג אבל לא בכוונה ואם כן משלם על פי עצמו וזה ברור