שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן צ״ב (ה׳)

והנה אח"כ בשנת תר"י ערב שבת הגדול נשאלתי בזה שנית אם מותר לעשות בשבת בגראלנע ע"י שלוקחין הבעל מלאכה בעצמו שיהיה לו חלק בהשותפות והפועלים תלויים בהבעל מלאכה וסרים למשמעתו. הנה בזה אין לי להוסיף על מה שכבר כתבתי למעלה והוא היתר גמור כי הוא שותף בין לריוח בין להפסד ואדעתא דנפשיה עושה והערמה בדרבנן בודאי שרי כמ"ש התב"ש לענין מכירת חמץ והדברים עתיקים וע"ד הבהמות שעושין המלאכה בעסק הנ"ל אף שמצווה על שביתת בהמתו נראה לפענ"ד כיון דהבע"מ שותף בבהמה והוא עושה אדעתא דנפשיה שוב הבהמה הכל משועבד להשותפות וכי אם ימות מן הבהמה ההפסד להשותפות וא"כ אין ביד הישראל למחות שלא יעשה מלאכה בשבת ול"ש משום שביתת בהמתו כיון שיש להנכרי חלק בו ועיין מג"א סי' רמ"ג ס"ק י"ג ואף דשם אוסר המג"א משום שכר שבת היינו משום דשם השכר הוא זה עצמו שהבהמה בשותפות הם משכירין אותה שתעשה מלאכה בשבת ונמצא לוקח ישראל שכר שבת אבל כאן הבהמה וכל הכלים הם בשותפות וא"כ אינו נוטל מהבהמה שכר שבת רק מהמלאכה עצמה ובזה כיון דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ושרי א"כ מה נ"מ בין בהמה לשאר דברים כיון דיש להעכו"ם שותפות לא שייך משום שביתת בהמתו וז"ב לפענ"ד. ומ"ש אם מותר להושיב נאמן בהגראלנע שישמור החמץ כיון שמוכרין הכל למדידה ואם מותר להושיב נאמן שקורין שאפיר שישים עיניו על הבהמות הנה לכאורה רציתי לומר דאסור דהוה כרוצה בקיומו של חמץ וזה אסור כמבואר בטוש"ע סי' ת"נ והנה באמת הפר"ח סי' ת"נ חולק על דעת הטור והתוס' בע"ז דף ל"ב ודעתו דלא שייך רוצה בקיומו רק בע"ז דמצווה לבטל ולשרפה מן העולם משא"כ בחמץ דאינו מצווה רק על חמצו ולא בחמץ של אחרים ושל גבוה הנה כבר כתבתי בחידושי לע"ז שלמדתי בעיון זה רבות בשנים ליישב דברי התוס' והטור והבאתי דבד"מ יו"ד סי' צ"ד אות ד' רוצה לאסור רוצה בקיומו גם בב"ח. וכעת נראה לפענ"ד ראיה ברורה מהא דאמרו בע"ז דף ס"ד לימא מסייע לי' אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו סברוה הא מני ר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה ע"ש והרי זהו ודאי דאינו מוזהר על כלאי זרעים או כה"כ שזורע חבירו ומקיימו בכרמו של חבירו כל שאין לו רשות לילך שם ולעקרו ועיין בש"ע יו"ד סי' רצ"ו ס"ה ובט"ז ס"ק ג' מכ"ש במה שהגוי זורע בכרמו של הגוי ודאי אינו מצווה ישראל לעקור ואין עליו איסור במה שמקיימו ואינו עוקרו ואפ"ה אי לאו דלמעוטי בתפלה שרי הוה ס"ד דאסור להישראל בזה שמראה שהיה רוצה בקיומו עד שיעקרו. הרי מבואר דלא כפר"ח וזו ראיה שאין עליה תשובה. אמנם בגוף הדין מצאתי לזקני בשער אפרים סי' וא"ו שנשאל כעין זה באחד שהי' שכיר לשנה על יין שרף שיעמוד בעת שמתעסקים לעשות בשכרו יי"ש אם מותר לעמוד על המשמר וגם בעת ששופכים העכו"ם הי"ש להכלים שלא יגנבו והשיב דמותר אף דרוצה בקיומו אסור בחמץ אמנם זקני שם לא ביאר הדין והטעם של ההיתר והרי"ז ילקט בנו אחריו שם בהג"ה וכתב דע"כ לא אסרו רק בשעושה מעשה כדי לקיים החמץ אבל במה שאינו עושה שום איסור רק שיושב ומשמר שלא יגנבו זה לא מקרי רוצה בקיומו. והנה אף שלא כתב שום ראיה לזה לפענ"ד הוא מפורש בתוס' ע"ז דף ס"ד ד"ה ר"ע ע"ש דמה שאינו עושה מעשה לא חשוב רוצה בקיומו. וראיתי במק"ח לש"ב סי' ת"נ שכתב בס"ק ז' דרוצה בקיומו אינו אסור בחמץ רק משום שנהנה בקיומו של חמץ ע"ש שהאריך דלהשאיל מותר ותמהני דהרי התוס' פירשו הך דע"ז בכלאי זרעים והרי זרעים מותר באכילה ובהנאה וע"כ משום דרוצה בקיומו הוא דאסור ועיין ברמב"ם פ"א מכלאים אסור לזרוע כלאים לעכו"ם ובהשגות הראב"ד שם ובכ"מ בשם הר"י קורקוס ומדברי התוס' בע"ז שם יש מקום לפלפל בזה ואכ"מ כעת עכ"פ לענין דינא ודאי מותר וע"ש בר"י קורקוס שכתב שאסור לזרוע כלאים אף בשדה של עכו"ם דהא בארץ קיימינן ואין קנין לעכו"ם ובתוס' מבואר כן בהדיא דמיירי בארץ ואין קנין לעכו"ם ודו"ק. והנה מ"ש בשם השער אפרים דיושב ומשמר מותר ומטעם שאינו עושה מעשה. הנה לכאורה מצאתי סתירה לזה מדברי הרמב"ן והרשב"א בטוש"ע יו"ד סי' קל"ג שכתב דאסור אפילו לשמור בחנם שמיצר ודואג אם יקרה לו איזה נזק שלא יחזיק לו הגוי טובה וצ"ל דשם מיירי בעושה מעשה בשמירתו ע"י שמניח הדבר במקום המשתמר או ששומרו שלא יתקלקל ומתקן החבית שלא ישפך לחוץ וכדומה ותדע שהוא כן דהא כל שאינו עושה מעשה רק שמשמר שלא יגנוב מה לו אם הפועל העכו"ם ישבור ויפסיד הא הוא לא עשה מעשה כלל כנלפענ"ד ובזה מיושב כל ראיות הפר"ח ודו"ק היטב ומצאתי בספר נדפס מחדש שמו מקמ"ח בסי' קל"ג שהקשה על דברת התוס' ד"ה רע"ק שכתבו להקשות על הערוך שפירש משום מקיים כלאים דהא אינו עושה מעשה והקשה דמה בכך שאינו עושה מעשה באמת לא ילקה אבל מ"מ איסור יש שמקיים כלאים ולא הבין כוונתם דקושית התוס' דכל שאינו עושה מעשה ל"ש רוצה בקיומו כמ"ש השער אפרים הנ"ל ודו"ק היטב וע"ש שהביא ראיה מהר"ן דכתב דבפירות שביעית קנסו דעבד איסורא הרי דרוצה בקיומו אסור גם בשאר איסורים ולפמ"ש היינו כשעושה מעשה בידים ודו"ק ואף אם נימא דגם סתם משמר אסור ביי"נ היינו דוקא ביי"נ דהוא מצווה לבטל ע"ז ושייך רוצה בקיומו של איסור אבל בחמץ דגוף רוצה בקיומו של איסור הוא חידוש יש לומר דלא אסור רק בעושה מעשה ולא ביושב ומשמר והנה התוס' בע"ז כתבו דאין לפרש דמיירי בכלאי כרם דא"כ מה פריך כי מוקי לה כרבנן א"ה אף לקיים נמי והלא אסור בשביל שמשתכר באיסורי הנאה ועיין מהרש"א מה שהאריך בזה והמעיין ימצא שדבריו דחוקים בתוס'. ולפענ"ד נראה לפמ"ש בשם מקמ"ח דרוצה בקיומו ל"ש רק בע"ז אבל בשאר איסורים אינו רק בשביל שנהנה מא"ה ואני דחיתי הדברים דא"כ בכלאי זרעים דמותר בהנאה לא שייך משתכר בא"ה ומעתה יש לומר דזה שכתבו התוס' דא"ל דמיירי בכלאי הכרם דא"כ אם מקיים מותר אכתי יהיה אסור משום משתכר בא"ה וא"ל דלהכי שרי משום דאין תופסין דמיהן והיינו דאינו נהנה מע"ז וכשיטת הרמב"ן והר"ן דהוה גזל בידו דאין דמים לא"ה דא"כ איך התחיל לדמות כלאים ליי"נ דלמא רוצה בקיומו אין אסור כלל רק משום נהנה בקיומו ולכך בע"ז אסור ובכלאים מותר וע"כ דגם רוצה בקיומו אסור ומייתי מכלאי זרעים דאסור משום דרוצה בקיומו דמשום נהנה ל"ש דהא מותר בהנאה ודו"ק היטב כי הוא נכון מאד. והנה לכאורה הי' נראה לפענ"ד דרוצה בקיומו של איסור לא שייך רק עד"מ באיסור שאף שכבר נעשה האיסור מצווה שלא להתקיים עד"מ ע"ז אסור אף לאחר שנעשה ע"ז מצוה לבטלה ולאבדה וכן כלאי הכרם דאף לקיים אסור אף לאחר שכבר נעשה שייך רוצה בקיומו. ולפ"ז נראה לפענ"ד דחמץ שאסרה תורה בב"י ומצווה להשביתו מן העולם שייך רוצה בקיומו משא"כ בנקברים שאינו רק שלא יכשל באיסור אבל רוצה בקיומו לא שייך בזה אבל חמץ כיון דעכ"פ מצווה לבערו אף אם נימא דהוא מהנקברין מכל מקום אינו מצד שלא יכשל רק שמצותו לקברו בכה"ג אסור ורוצה בקיומו מקרי וז"ב לדעתי. מיהו עדיין צ"ע דבב"ח דהוה מהנקברין והיאך כתבו התוס' דשייך רוצה בקיומו ובאמת בב"ח לא הסכימו הפוסקים דשייך דוצה בקיומו ועיין ד"מ ביו"ד סי' צ"ד ועכ"פ בחמץ ודאי יש לומר כמ"ש ודו"ק. שוב מצאתי בחק יעקב סי' ת"נ ס"ק ט' שהשיג על שער אפרים מהך דיו"ד סי' קל"ג וכבר זכיתי בה מעצמי וישבתי הדברים ולפענ"ד מדברי התוס' בע"ז יש סמך גדול למ"ש השע"א וכמ"ש ודו"ק