שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן פ״ג (ה׳)

והנראה בזה דבאמת במעשר שני יש שתי עניני דבר שיל"מ אם בפדייה או באכלו בירושלים בטהרה וא"כ עכ"פ לאכלו בטהרה הו"ל דבר שיל"מ ולכך כל שנכנס לירושלים שפיר הו"ל דבר שיש לו מתירין. איברא דלפ"ז כל שלא נכנס לירושלים שוב לא מקרי דבר שיש לו מתירין דא"י לפדותו וגם להכניסו לירושלים לא שייך בדבר שאינו בעין ורק כל שכבר נכנס שוב אסור להוציאו מירושלים אף שנזרע דלא בטל ברוב. ולזה נראה לי לפרש דברי הירושלמי שהביא הכ"מ שם דמשני דהא דתנן גידוליהן אסורין איסור מחיצה והא דתנן גידוליהן מותרין היתר זרות והכ"מ פירש דהיינו קודם שנכנס ולאחר שנכנס אבל אינו מובן הלשון איסור מחיצה והיתר זרות ולפמ"ש אתי שפיר דמצד שנתערב בחולין יש היתר לאכלם ול"ה דבר שיל"מ דא"צ לפדותם ולא להעלותם אבל כל שנכנסו שוב קלטו המחיצות ואסור וז"ב ודו"ק. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי לבאר מה שראיתי בזה דבר זר בספר שמלת בנימן שנדפס מחדש לחכם אחרון על הלכות נדרים שהביא קושית הפני משה הנ"ל בריש סי' רט"ז שם וכתב כיון דאמרו בירושלמי דפודה אותם בזמן זרעם שוב לא בעי יותר דאף דדבר שיל"מ לא בטל היינו משום שאפשר בתקנה אבל לא שההיתר נהפך להיות איסור וע"כ תמה על הירושלמי דאמר פרק הנודר מן המבושל ה"ד דאמר ודא מתניתין עביד להון כדבר שאל"מ ומה קושיא הא פודה אותן בשעת זרען ע"ש וכל דבריו אינן אלא תימה דמ"ש דבירושלמי מבואר דפודה אותן בשעת זרען היא משנה מפורשת בתרומות שם ודבריו שלא בהשגחה אבל קושית הפ"מ הי' דאף בלא פדה הגידולין חולין וא"כ שוב הוה דבר שיל"מ דאדרבא כל שיכול לפדותן ולא פדה הו"ל דבר שיל"מ ומה"ט חשיב לי' בש"ס דילן בנדרים דף נ"ח להקדש דבר שיל"מ משום שיכול לפדותו. ומה שהקשה מהירושלמי באמת הפ"מ מפרש שם דעיקר הקושיא דהקדש הו"ל דבר שיל"מ דיכול לשאל והירושלמי משמע לי' דמיירי בסתם אף בדבר שלא מסרו ליד הגזבר דלא כמ"ש לעיל וא"כ יפה הקשה הירושלמי ודברי הש"ב שגגה הם. גם מה שנסתפק שם אם בנודר ע"ד הרבים שאין לו התרה אם מקרי דבר שיל"מ כיון דאין לו התרה והביא מדברי הרמב"ם פ"ו ממעשר שני דבנפלו מחיצות לא מקרי דבר שיל"מ וה"ה בזה כל שאין לו התרה הוה דבר שאל"מ ע"ש ול"ד לפענ"ד כי אוכלא לדנא דשם אין לו תקנה בשום אופן לא מקרי דבר שיש ל"מ ועיין ב"מ דף נ"ג אבל כאן באמת אם הרבים מתחרטים הא יש לו תקנה אף לדבר הרשות כמבואר סימן רכ"ח ועכ"פ לדבר מצוה לכ"ע יש לו היתר וא"כ עכ"פ משכחת לה שיש לו היתר. ובלא"ה נראה לפענ"ד דבאמת הא דאין לו התרה בנודר ע"ד רבים הוא משום דרבים אין מתחרטים בשוה וא"כ בודאי דאינו רק מדרבנן ול"מ לשיטת המבי"ט דמה"ת א"צ חרטה ודאי דיש לו התרה ואף אם נימא דלא כמבי"ט עכ"פ זהו ודאי דאינו רק חשש דרבנן א"כ כל דמדאורייתא יש לו היתר לא גרע מחמץ בפסח דאף דקנסא קניס כתב הר"ן בפ"ב דפסחים דבשביל איסור דרבנן לא עקר שם דבר שיל"מ מדאורייתא וה"ה בזה משא"כ שם דנפלו מחיצות דא"י להחזירו לירושלים ואינו נאכל שם בלי מחיצות. ובזה יש לפרש דברי הסוגיא בב"מ גבי מחיצה לקלוט ואינו כעת לפני ועכ"פ דבריו תמוהין בודאי ועיין פר"ח סי' ק"ב ס"ק ה' ובשעה"מ פט"ו ממאכלות אסורות ה"ד באורך בזה ויש כאן מקום לפלפל ולהאריך ואין הזמן מסכים כעת. והנה אף שטרחתי ליישב קושית הפ"מ על הר"ן וכתבתי דבהקדש לא שייך איסור הגידולים דכבר נפסדו ופקעה קדושתן עדיין צ"ב דמכל מקום יש בו תערובות מהזרע שנזרע וניהו דאח"כ נפסד אבל הרי יש בהצמיחה כח הזריעה והקדש הו"ל דבר שיל"מ דיכול לשאל עליו וצריך לומר דבאמת מיירי כשמסרו ליד הגזבר דא"י לשאול וא"כ לא נשאר רק מה שהיה יכול לפדותו וכל שנפסד שוב א"י לפדותו דבשלמא שאלה יכול לתשול אף דאינו בעין אבל פדיה א"י אח"כ כמ"ש הר"ש וא"כ שוב לא מקרי דבר שיל"מ כעת ובשאלה ליתא דמסרה ליד גזבר. ובזה אתי שפיר הא דכתב הר"ן בהדיא דבהקדש גידוליו וחליפיו אסור והיינו בלא מסר ליד הגזבר דיכול לשאל עליו אבל כל שנמסר ליד גזבר ליתא בשאלה וליתא בפדיה לאחר שנזרע ולא מקרי דבר שיל"מ כנלפענ"ד לחומר הקושיא. שוב ראיתי בר"ן בנדרים דף נ"ט ע"א ד"ה תרומה שכתב דהא דמני הקדש בכלל דבר שיל"מ הוא דוקא בהקדש בדק הבית דע"כ לפדייה קאי וא"כ לפ"ז מצינו דיש חילוק בין הקדש בדק הבית לגוף דבקדושת הגוף לא הוה דבר שיל"מ ואם כן שוב דברי הר"ן והרא"ש נכונים דמ"ש בגידולי הקדש דהן חולין מיירי בהקדש הגוף כמו פירות ביכורים וכדומה דהם קדושת הגוף שוב לא הוה דבר שיל"מ והר"ן דמדמה קונמות להקדש מיירי בהקדש בדק הבית דומיא דקונמות דמשום דמצוה לאתשולי הו"ל דבר שיל"מ וז"ב ופשוט. והנה התוס' בע"ז דף מ"ט כתבו לחלק דלכך בערלה יש לאסור הגידולים וגידולי טבל ומע"ש הן חולין משום דערלה שאסור בהנאה יש לאסור הגידולין דעכ"פ נהנה מהערלה אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו. וביאור הדברים נראה לפענ"ד דבאמת גידולים הו"ל זוז"ג וכמ"ש בנדרים שם ולכך לענין הנאה מכל מקום נהנה מהאיסור דזוז"ג אבל באכילה דאינו אסור רק אותו דבר והרי הגידולים אינו אוכל אותו דבר בעצמו והרי אשתני ולא שייך לאסור דבשלמא לענין הנאה הרי עכ"פ נהנה מזה שעי"ז נצמח הדבר הלז אבל באכילה אינו אוכל אותו דבר בעצמו וז"ב בכוונתם. איברא דלפ"ז יקשה הא גם טבל אסור בהנאה של כילוי והרי הגידולין הו"ל איסור הנאה של כילוי שנכלה האיסור בהגידולים. אך נראה דהגידולין כבר נתגדלו והוא אינו נהנה במה שנכלה רק במה שגדל ממנו וכל הנאה שאינה של כילוי מותר בטבל וזו הנאה שבאה ממה שנתגדלה אף דהנאה באה ע"י מה שנכלה האיסור אבל מכל מקום זהו כשהוא נהנה ע"י שמכלהו להטבל אבל כאן זה הטבל כבר נכלה וממה שכלה לא נהנה רק ממה שצמח מזה זה מותר וז"ב ולפ"ז נראה בדבר שאין זרעו כלה דעדיין יש באותה זרע שצמח ממה שזרע ורבה וגדל בגופו שוב אסור לאכלו שהרי עי"ז נכלה האיסור והנאה של כילוי אסור מן התורה בטבל ועיין מלמ"ל פ"ד מתרומות הח"י. ומן האמור הן נסתר מחמתו מה שראיתי בספר שמלת בנימן על יו"ד סי' רט"ז שהקשה על התויו"ט דק"ל מ"ש טבל דגידולין מותרין והא הו"ל דבר שיל"מ וע"ז כתב הוא דלא ראה דברי התוס' דכיון דטבל מותר בהנאה ל"ש לאסור הגידולין ולפמ"ש דבריו תמוהים דע"כ לא כתבו התוס' רק דהו"ל זוז"ג רק דבאיסור הנאה דעכ"פ גם זה גרם והוא אסור בהנאה והרי נהנה משא"כ בדבר שמותר באכילה לא שייך זה וזה גורם דמכל מקום אינו אוכל אותו דבר שנשתנה אבל לענין דבר שיש לו מתירין דאסרינן בשביל זה דלא בטל והרי זוז"ג אינו רק מטעם ביטול ולא שייך זוז"ג כל דהוה דבר שיל"מ ועיין בר"ן בע"ז פ"ג דהלכה זו העלה דזוז"ג מתורת ביטול קאתינן עלה וא"כ בדבר שיל"מ לא שייך זוז"ג וז"ב. ויפה הקשה התויו"ט ומה שהקשה דמ"פ הש"ס על הא דאמר דגידולי היתר מעלין את האיסור מערלה וכ"כ דלא מעלין הא שאני ערלה וכ"כ דאסור בהנאה יפה הקשה אבל לא יפה השיב דבצל דאין זרעו כלה אף במקום שאסור באכילה לבד אסור דהוה כאוכל האיסור ממש ע"ש ובמח"כ ניהו דאין זרעו כלה אבל מכל מקום כל דהגידולין רבו יש לומר דבטל ומעלין את האיסור ומידי דהוה על כל איסור שנתערב אבל לפמ"ש גם זה ל"ק דניהו דהגידולים אסור היינו במקום שזוז"ג אסור וכאן בע"ז אי לר"י דס"ל זוו"ג אסור אבל לדידן דזוז"ג מותר אין מקום לקושיתו דניהו דאסור בהנאה מכל מקום בטל דזוז"ג הו"ל ביטול ובפרט בזה שרבו גידוליו על היתר ודאי בטל ומעלין את האיסור וז"פ ודבריו שלא בהשגחה. ובגוף קושית התי"ט דטבל הו"ל דבר שיל"מ ואמאי לא יהי' גידולין אסור נראה לפענ"ד דבר נכון דבאמת כל ענין דטבל הו"ל דבר שיש לו מתירין הוא משום דאפשר להפריש ולתרום עליו ולפ"ז נראה דבגידולין לא שייך זאת דהנה בהא דאמרו בנדרים דף נ"ז ע"ב דלמא לחומרא שאני הקשה הר"ן דהא חומרא דאתיא לידי קולא היא דאם יפריש מיניה וביה דלמא מעשר מן העיקר על הגידולים והו"ל מפטור על החיוב ואם מעשר ממקום אחר הו"ל מרבה במעשרות וכתב דאם אין גידולין מעלין את העיקר שוב הו"ל גידולין כעיקר כיון דמיני' קא רבו ולפ"ז כיון דבאמת בגדולין רבו על העיקר מהראוי לומר דגידולין מעלין וכמו דבאמת טבל גידוליו מותרין א"כ שוב לא שייך דבר שיל"מ דהא אין לו מתירין דל"מ להפריש דלמא מפריש מפטור על החיוב וז"ב כשמש ובזה מיושב קושית החכם מק' טורקא דשפיר פריך והתנן הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולים אסורים ולא שייך לומר דשאני טבל דהו"ל דבר שיל"מ דזה אינו כיון שבדבר שזרעו כלה הגידולין מותרין ומטעם דמעלין ושוב לא שייך דבר שיל"מ דאין לו מתירין. והנה לכאורה קשה לי בהא דפלפל בש"ס אי גידולי היתר מעלין את האיסור והא הגידולין הן כקרקע ולא שייך ביטול וכדתנן בערלה פ"א מ"ו דנטיעה של ערלה ושל כה"כ שנתערבו בנטיעות אחרות הרי זה לא ילקט והובא בגיטין דף נ"ד ע"ב ופירש"י דכ"ז שהוא מחובר לא בטל והבין שארי הגאון בחוות דעת סימן ק"י ס"ק ו' משום דהו"ל קבוע ולא שייך ביטול וא"כ איך הגידולין מעלין את ההיתר וא"ל דאח"כ לכשיתלוש יהי' הגידולין מעלין את ההיתר דזה אינו דאח"כ כל שכבר נאסר הרי בא האיסור לעולם בתערובות ובכה"ג לא שייך ביטול וכמ"ש המרדכי לענין צחצוחי רוק דכל שבא בתערובות לא שייך ביטול ועיין מלמ"ל פ"א ממשכב ומושב וכאן לא שייך אידך דהמרדכי ביין בגיגית שכתב דלא שייך דבר שיל"מ כיון שבא בתערובות כמבואר באו"ח סי' ש"כ ס"ב דז"א דכאן ניכר האיסור לבדו כל עוד שלא היו גידולים וע"כ לא כתב המרדכי רק בניכר ההיתר לבדו והאיסור בא בתערובות ועיין כו"פ סי' ק"ב והיא קושיא נפלאת לפי הבנת בעל חוות דעת ובאמת שאני בתשובה אחת תמהתי עליו אבל לפי הבנתי קשה טובא. אך נראה כיון דהגידולין באו לאחר שנפסד הזריעה והגידולין רבו על העיקר ומעלהו והוה כמהפך האיסור להיתר ובכה"ג מודה המרדכי דאף שבא לעולם בתערובות מותר וכעין זה כתב הנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' נ"ד דכל שבטל בששים לא שייך דברי המרדכי משום דהביטול אינו בתורת רוב רק בתורת שאין עוד בו טעם ובתשובה הארכתי בזה לברר כדבריו כן הוא ודו"ז הגאון רמז לדבריו בספר יו"ד סי' י"ד וכתב שאין לדבריו מקום ואני בררתי דבריו ואכ"מ ולפי זה מכ"ש כאן שנהפך העיקר בגידולין ופשיטא דהגידולים מעלים את העיקר ובזה נראה לפענ"ד להבין דברי חכמים שאח"כ מחלק הש"ס אמר ר"י שניא שביעית הואיל ואיסורא ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע ולכאורה אינו מובן החילוק ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל פלפול הש"ס היה כיון דבעת שהיה מחובר לא שייך ביטול אי אמרינן דבטל אח"כ או לא ולפי זה חידש הש"ס דבשביעית בטל גם בעודו קרקע דכיון דעיקר איסורו על ידי קרקע שפיר בטל ע"י קרקע אבל בערלה וכ"כ שאין איסורו ע"י קרקע לא שייך ביטול בקרקע ואח"כ שוב לא יכול לבטל. ובזה ניחא מה דפריך הש"ס מקונמות והרגיש הרא"ש דהו"ל לשנויי דאין איסור ע"י קרקע ולכך לא בטל ולפמ"ש אתי שפיר דכאן איסורו עכ"פ לא ע"י קרקע ולא שייך ביטול ודמי לערלה וכ"כ דלא בטל וכמ"ש ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד בהא דאמר ר"ח מאן צאית לך ולר"י רבך וכי היתר שבהן להיכן הלך והדבר תמוה דהא כיון דאמרו גידולין מעלין את העיקר א"כ מה קושיא ועיין ר"ן מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי דאין מהראוי שהגידולין יעלו את העיקר דלא שייך ביטול בקרקע ואח"כ לא הוכר ובא לעולם בתערובות וכאן לא שייך שאיסורו בא ע"י קרקע לכך בטל בקרקע דהרי מעשר דיגון הוא דקא גרים ליה וכדאמר לעיל ולפי זה הא כבר הבאתי לעיל דבמרדכי לענין יין שבגיגית מבואר להיפך דכל שלא הוכר האיסור בטל והבאתי מ"ש הכו"פ סי' ק"ב ועיין בנוב"י שם שכתב ג"כ לחלק בין היכא דהמבטל קנה לו הוי' לעצמו קודם שנתערב באיסור אז בטל ולא הוה אף דבר שיל"מ ולפי זה זה שפריך כאן והיתר שבהן להיכן הלך דכל שההיתר קדם שוב נתבטל האיסור ודוק היטב. אמנם לכאורה היה מקום לחלק דע"כ לא כתב המרדכי דבטל היין היוצא בשבת ביין שבגיגית שזב מע"ש ולא הוה דבר דשיל"מ דלא ניכר האיסור רק בדבר שיש גם בעת שנתערב האיסור מההיתר אלא שאינו ניכר לעצמו בזה שייך לומר קמא קמא בטיל אבל כאן בעת שרבו הגידולין אין כאן מעיקר כלל בדבר שזרעו כלה וא"כ איך שייך לומר דקמא קמא בטל בדבר שאין כאן כעת ההיתר כלל וכעת הוא לפנינו כלו איסור וצ"ל כיון דקושית הש"ס הוא מדבר שאין זרעו כלה כגון בצלים וא"כ בזה עדן יש בו מהעיקר אלא שאינו ניכר העיקר והגידולים וא"כ שייך לומר דקמא קמא בטיל ושפיר פריך והיתר שבה להיכן הלך ובזה נראה לפענ"ד מה דמשני ע"כ לא שמעת ליה לרשב"ג אלא היכא דלא קא טרח אבל היכא דקא טרח בטיל ברובא והוא תימה דמה נ"מ בין טרח ללא טרח ולפמ"ש אתי שפיר דכל עיקר הסברא דהיתר לא בטל הוא משום דכיון דאין זרעו כלה הרי שייך לומר קמא קמא בטיל ולפ"ז זהו בשלא טרח לבטל ההיתר אבל כאן דקא טרח לגדלו שלא יהיה ניכר ההיתר היאך שייך לומר דקמא קמא בטיל והא הוא רוצה להיפך וע"ד שחלקו בע"ז בין צרצור קטן לגדול והיינו דכל שרוצה להחשיב אותו שגדל פשיטא דבטל ברבו גידוליו על עיקרו. ובזה ניחא מה שהקשה הר"ן דלישני לעיל בבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דשאני הכא דלא טרח ומ"ש דהו"מ לשנות הכי רק דל"מ לשנויי כן גבי ילדה שסבכה בזקנה כמדומה לי שכבר עמדתי בזה בחידושי למס' נדרים וא"כ היאך אמר שבקית תרין ועבדית כחד והא גם שם לא הוה רק חד דהך דבצל איכא לשנויי דלא טרח ולפמ"ש אתי שפיר קושית הר"ן דע"כ לא מחלק הש"ס בין טרח ללא טרח רק לענין דהיתר בטל באיסור משום דבאמת הגידולין רבו ונאסר אבל להתיר עי"ז לא שייך התירוץ דלחומרא ודאי אמרינן דהגידולין לא מבטלי העיקר וכמ"ש. ובזה מובן מה שמחלק הש"ס אח"כ דגבי מעשר שאני דהתורה אמרה עשר תעשר והיתירא זרעי אינשי ולא איסורא והיינו דבכה"ג ודאי לא שייך לומר דרצה לבטל האיסור דהא איסורא לא זרעי אינשי וא"כ בטלה דעתו אצל כל אדם ושפיר שייך לומר דהיתר שבה להיכן הלך ועיין בר"ן שנדחק בזה ולפמ"ש אתי שפיר ודוק ועיין בש"ב שם שהאריך בסוגיא זו ולפי מה שכתבתי יתיישב כל ההערות. והנה מה שהקשה על הא דאר"י בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר והקשה לפמ"ש הר"ן גבי הא דקאמר שאני מעשר דאמר קרא עשר תעשר דאיסור באיסור לא בטל הא גם כאן הוה איסור באיסור ע"ש הנה לא ביאר דבריו דלמה קרי ליה איסור באיסור ובלי ספק כוון למ"ש הר"ן דלא הותר בשביל טבל רק משום תרומה בלבד אבל עדיין לא קשה דהא לענין אכילת עראי דמותר בטבל שוב הו"ל איסור בהיתר ובטיל ואולי יש לומר לפמ"ש הר"ן בטעם דהיתר בהיתר לא בטיל משום דגם כעת הם שווים במינם ובאיכות א"כ ה"ה להיפך באיסור באיסור אף דאכילת עראי מותר מכל מקום כיון דלענין קבע הו"ל איסור באיסור לא שייך ביטול דעכ"פ יותר שווים הם בעצם ובאיכות. אך נראה דלפי המסקנא דמוקי הש"ס הך דר' ינאי בגידולי גידולין וא"כ ניהו דאין מבטלין זא"ז אבל עכ"פ לא בטל מיניה שם גידולי תרומה וגידולי טבל דעכ"פ הגידולין של טבל אין להם עדיפות על גידולי תרומה ואם כן הא גידולי תרומה דהוה תרומה אינו רק מדרבנן וא"כ שוב אינו איסור באיסור דגידולי תרומה אינו איסור ממש דהא מדאורייתא חולין הוה וגידולי טבל הם איסור ושוב לא שייך לומר דאיסורין אין מבטלין זה את זה וא"כ לכך שפיר מותר בשביל תרומה. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דפריך הש"ס מטבל וקשה שאני טבל דהו"ל דבר שיש לו מתירין ולפמ"ש אתי שפיר דהכי מקשה כיון דעכ"פ דבר שיל"מ אינו רק דרבנן א"כ שוב מהראוי שלא יבטל הגידולי תרומה דגם הוא מדרבנן ומה אולמא זה מזה ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא בביאור כל הסוגיא עמומה שכל הקדמונים נדחקו בה