שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן פ״ב (ה׳)

ולפענ"ד נראה לפמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי שלו דבעדים זוממין לא שייך דיני דגרמי דמה שלא העידו וגרמו לו הנזק בשב וא"ת זה ל"ח גרמי ולפ"ז כאן שגרם להם היזק במה שבטלם ממלאכה לא חשיב דיני דגרמי והתורה שחייבה שבת שלא במקום נזק הוא במה שעשה לו היזק בידים כגון דאהדקיה באנדרונא אף דשבתו ממילא היתה מכל מקום הא עשה לו היזק משא"כ דיני דגרמי לא שייך בזה וכמ"ש הרמב"ן כנלפענ"ד ועיין קצה"ח שם שכתב גם כן דבדיני דגרמי לא שייך שבת אבל מטעם אחר אתי עלה ומ"ש נראה עיקר לפענ"ד ודו"ק ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ס"ב מ"ש בענין זה ובים התלמוד בסוגיא דזה נהנה וזה לא חסר ודוק. ודרך אגב אומר מה ששאלני המופלג החריף מוה' מאיר בראם ני' בהא דאמרו בב"מ דף ס"ה האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחברי' ואגר ליה חצר דמתגרא בעשרה ואוגרי' ניהלי' בתריסר דמפקינן מיניה תריסר וע"ז הקשה דהא באמת כיון דכ"ע לא אגרי רק בעשרה הוה לענין השתי זהובים האלו חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר והרי התוס' שם בדף ס"ד ע"ב ד"ה אבל כתבו דמדעתי' דהלוה מותר אף בריבית בכה"ג כל שלא עביד למיגר וה"ה בזה. ולפענ"ד נראה דל"ק דשם מיירי שלגביה באמת שוה תריסר לפי שיש לו תועלת באותו חצר רק שלגבי דאחריני שצריכים לתת מעות מכיסם אינו שוה כ"כ וזה נתן תריסר לפי שמשתרשי לי' שאינו נותן מעות וכמו שעינינו הרואות שלאיש שמלוה על הבית נותן יותר בעד השכירות וא"כ עכ"פ הוה חצר דקיימא לאגרא בכעין זה שירצה לדור או לעשות המסחר ורק דה"א דיוכל לומר כיון דמוציאין ממנו הריבית שוב לא משתרשי והריני כשאר כל אדם שאינו שוה רק עשרה לכך קמ"ל דחייתא דקטרא קביל וז"ב. ובזה יש להאריך במה שנחלקו הפרישה והט"ז סימן קס"ה אי גם קנה חפץ בתריסר הדין כן או לא ולפמ"ש יש לחלק ועיין מלמ"ל פ"ח ממלוה ודו"ק. והנה בהא דאמרו דהלויני ודור בחצירי דהוה ריבית קצוצה אף בלא קיימא לאגרא וקשה דא"כ הא דאמרו ר"פ איזהו נשך דלא משכחת לה נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך והקשה המופלג החריף ושנון מוה' מרדכי מיזיש ני' דא"כ הא משכחת לה תרבית בלא נשך כגון חצר דלא קיימא לאגרא וא"כ לא נכית ליה כלום דלא חסריה וממונו נתרבה דהוא גברא דעביד למיגר ונשך בלא תרבית ג"כ משכחת לה כגון דחצר קיימא לאגרא והוא לא עביד למיגר דחסרי' ממונא ולא נהנה. והנה יפה הקשה אבל אמרתי לו כבר קדמך רב רבנן הרמב"ן והוא פירש דהרי"ף מיירי דוקא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר והביא ראיה דהרי אמרו דאין נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ואם איתא הא משכחת לה בכה"ג הרי מבואר קושייתך. אמנם באמת הרי"ף ודאי ס"ל דאף בכה"ג הלוני ודור בחצרי הוה ריבית קצוצה כמ"ש ב"י סי' קס"ו והרי הרב אומר כן בפי' הרמב"ם תלמידו וא"כ קשה הקושיא של הרמב"ן. אך לפענ"ד נראה דהנה מבואר בש"ע סי' שס"ג ס"ו דאף דבחצר דלא קיימא לאגרא מקרי זה נהנה וזה לא חסר אבל לכתחלה לא יוכל לכופו שידור בו דמ"מ אינו מחויב להניחו לדור בו בחנם ואני כתבתי בגליון דכן מבואר בתוס' ב"ב דף י"ב ע"ב ד"ה כגון ועיין תוס' ב"ק דף כ' ע"ב ד"ה הא אתהנית. ולפי זה נראה לפענ"ד דהדבר נכון דכיון דקי"ל שם דאם חסרו אף דבר מעט כגון שחרורא דאשייתא מגלגלין עליו את הכל ולפי זה נראה לפענ"ד דעכ"פ בכה"ג חשיב חסרו מעט דהרי עכ"פ הי' מגיע לו קצת הנאה אם הי' מפייסו איש שיניחו לדור בו ועכ"פ היה לו בזה טובת הנאה ואף למ"ד טובת הנאה אינה ממון עכ"פ כאן ודאי דמקרי ממון דבשלמא כל ט"ה שאין לו בו רק טובת הנאה כגון תרומות ומעשרות דאינו שלו רק מה שיש לו טובת הנאה לתתו לאיזה כהן זה לא מקרי רק ט"ה אבל כאן באמת אם הי' רוצה הי' יכול להשכיר החצר רק שאינו רוצה ואם כן גוף החצר באמת שלו ומה שרוצה להניחו לדור בו ודאי מקרי ט"ה והוה ממון אליבא דכ"ע ולפ"ז כיון דעכ"פ חסרו ט"ה ושוב מגלגלין עליו את הכל ואף לשיטת הרמ"ה דאף בחסרו שחרוריתא דאשייתא אין מגלגלין עליו את הכל היינו התם דלא חסרו בשעת מעשה שום דבר רק אח"כ אמרינן דא"צ לשלם לו רק מה שחסרו ולא כלו אבל כאן דזה גופא מה שמניחו לדור בעת ההיא חסר ממונא הט"ה שהי' לו בו וא"כ כל שחסרו מעט מגלגלין עליו את הכל שוב הוה ריבית גמור ושפיר יש כאן תרבית ונשך ומ"ש הרמב"ן דל"ש כאן לומר אהדרי' כי היכא דניחי עמך דהא לא לקח כלום דלא חסריה ממונא זה אינו דעכ"פ חסרו הט"ה ומגלגלין עליו את הכל ומה שדימה אותו לכהן שהלוה מעות לישראל ע"מ שכל תרומות ומעשרות יהי' שלו למ"ד טובת הנאה אינה ממון דלא מפקינן מיניה מידי ה"נ מה שדר בחצירו ל"ח מידי לפמ"ש אינו דומה דשם בתרומות ומעשרות אין לו לישראל שום ענין רק טובת הנאה וכל דטובת הנאה אינה ממון אינו שוה כלום ולא מידי חסריה אבל כאן כיון דהט"ה ממון מקרי דהא באמת יש לו ממון ממש דזה החצר הוא שלו ויכול להשכירו רק שאינו רוצה להשכיר עכ"פ טובת הנאה יש לו בו ובכה"ג חסרו ממון של טובת הנאה ומגלגלין עליו את הכל כיון דאם רצה לא הי' מניחו ומה שהניחו הוא רק בשביל שא"ל הלויני ודור בחצירי וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הרמב"ן מהא דאמר ר"י בר חמא הדרי בי ומשמע דלא הדר לאדוניהם מאומה לצאת י"ש וע"כ כיון דתוקף בעבדו של חבירו פטור לא מידי קחסרי' ולא שייך ריבית. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דכבר תקף בעבדו של חבירו א"כ לא שייך למחייבו על שהיה תקף מתחלה שאם הי' אדונים מוחים לא הי' יכול לעשות מלאכה דזה שייך אם בתחלה א"ל שיעשה מלאכה בעבדו חסרו קצת אבל כאן זה כבר תקף בעבדו וכעת הוה זה נהנה וזה לא חסר ובכה"ג ודאי לא שייך ריבית אף לצאת ידי שמים ובפרט שר"י בר חמא הי' סבר שמותר וא"כ לא שוה לו ממון כלל א"כ אף שחזר בו אבל כעת שוב הוה זה נהנה וזה לא חסר דפטור ודו"ק