שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן פ״א (ה׳)

ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב מה ששאל אותי הרב החריף ושנון מוה' מאיר בראם ני' בהא דאמרו בגיטין דף כ"ד הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה והקשו התוס' דהא הוה שליח שלא ניתן לגירושין ול"מ והקשה הוא כיון דמסרו לידה אם כן אם היתה רוצית לשקר ולומר שנתנו לה לגירושין היתה נאמנת דהא המנה וא"כ אף שבאמת לא נתן לה לגירושין עד דמטית להם עכ"פ שליח שניתן לגירושין מקרי ומצית לעשות שליח להולכה. והשבתי לפמ"ש למעלה באמת חסר עידי מסירה רק דעידי חתימה הוו במקום עדי מסירה וכמ"ש הר"ן דכיון שהבעל מסר לה הגט ולפי זה הרי באמת כיון שלא עשה אותה רק שליח להולכה א"כ עדיין היא של הבעל וא"כ לא מקרי מסר לה לשם גירושין וצריכה שתעשה שליח לקבלה לקבל הגט וא"כ עיקר הוא ע"י דחצירה וגיטה באין כאחד דאל"כ ל"מ דשליח לא עדיף מחצרה וא"כ עכ"פ בעת שמסר לה הגט לא מסרו לשם גירושין ניהו דאשה ידה לא קני' לבעל אבל עכ"פ ברשות בעל היא וכל שעדיין לא מסר לשם גירושין היאך יהי' עדי חתימה במקום עידי מסירה דהרי לא מסר לשם גרושין ואף דבשליש אמרינן דנאמן ומסר לו לשם גירושין היינו כיון שבידו לומר לשם גירושין אבל הוא כיון דלא מסר לשם גירושין ואדרבא א"ל שתשוה שליח לקבלה עכ"פ היאך יהיו ע"ח במקום ע"מ והרי עקר השליחות ובשלמא בשליש דעכ"פ נתן הגט מידו ניהו דלא רצה לגרש עדיין אבל עכ"פ לא עקר השליחות מיניה מה שאין כן בזה דעקר השליחות מינה ושפיר הקשו בתוס' דהוה שליח שלא ניתן לגירושין ודוק. והנה התוס' הקשו דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם במה דמצרכו שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח הא עדיין יוכל לערער ולומר לפקדון נתתיו ולפמ"ש למעלה לק"מ דשם בש"ה מיירי ושם לא שייך לומר דאם איתא לגירושין יהיב לדידה הוה יהיב לה דיש לומר דלא רצה שתתגרש רק עד שיבא ליד האשה לכך לא נתן לדידה משא"כ בש"ק דב"כ וב"כ מתגרשת בקבלת השליש ולמה לא יהיב לדידה. שוב הראוני תלמידי שהר"ן כתב כן ושמחתי מאד. והנה בגוף קושית התוס' לכאורה רציתי לומר דלפמ"ש הרא"ש ריש גיטין דכל דאומר השליח בפ"נ ממילא האמינוהו ג"כ שיהיה שליח א"כ אין מקום לקושית התוס' דשם כל שלא הכחישו הבעל בעת נתינתו לאשה ואמר בפנ"ח והאמינוהו על שאינו מזויף ממילא נאמן גם על השליחות משא"כ היכא דלא אמר בפנ"ח דלא האמינוהו להשליח שוב נאמן הבעל לומר לפקדון יהיב נהליה ומצאתי בפ"י שכ"כ ונהניתי. אמנם נראה דהנה באמת הפ"י הקשה על דברת הרא"ש הנ"ל דמה שייכות שליחות למזויף דמזויף שפיר האמינו לשליח משום דמה"ת ל"צ קיום ולרבה ג"כ דרוב בקיאין לשמה משא"כ לענין השליחות למה יהיה נאמן. אמנם נראה דהדבר נכון דבאמת צריך להבין דלמה לא ס"ל לר"ה הך דר"ח דשליש נאמן דהמני' וצ"ל דסברתו דכל דנימא דיוכל לטעון לפקדון שוב לא המניה כלל דמה האמין לו ולפ"ז זהו שם אבל בשליח המביא גט ממדה"י דעכ"פ לענין מזויף האמינוהו כיון דאומר בפנ"כ ובפנ"ח אין הבעל יוכל לומר דמזויף א"כ עכ"פ כבר האמינו לענין זה וא"כ כל דנתן לו נאמנות שוב נאמן גם על השליחות וז"ב כשמש ושאני כאן דלא שייך האמינוהו ועיין בחידושי ריטב"א שכתב דר"ה לא בשביל הסברא דאם איתא דלגירושין יהיב בלחוד פליג על ר"ח רק משום דס"ל דלא המניה כלל ולא ביאר הדבר דלמה לא שייך המני' ולפמ"ש אתי שפיר. אמנם נראה דהתוס' מ"מ הקשו שפיר דכיון דיכול לטעון לפקדון א"כ מה שייך לומר דהא המניה ומה מועיל הנאמנות ניהו דלא יוכל לטעון מזויף יוכל לטעון לפקדון ושוב לא המניה כלל ושפיר הקשו התוס' ועל זה חדשו התוס' דעיקר טעמו של ר"ה היא רק משום דלדידה יהיב לה וא"כ כל שאין שלשתן בעיר לא שייך האי טעמא ובזה מיושב מה שכתבו התוס' בהך דצריך בפנ"ח אף משכונה לשכונה דאתיא כר"ח דס"ל דשליש נאמן והקשה אחד מהתלמידים דהא לפמ"ש המהרש"א לא שייך המניה כל שהגט ביד האשה ע"ש וא"כ בש"ה ונתן הגט ביד האשה לא שייך המניה ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ח כל שאומר בפנ"ח שוב המניה לענין מזויף ממילא הימניה לענין זה ג"כ ואי בשעה שיאמר בפנ"ח טרם שמסר הגט להאשה הרי המניה לענין בפנ"ח ממילא המניה ג"כ לענין שלא יוכל לטעון לפקדון משא"כ כאן דלא אמר בפנ"ח הרי לא המניה ור"ח ודאי ס"ל סברת המניה ודוק היטב.