שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ע״ד (ה׳)

הן אמת דתמוה לפענ"ד דברי התוס' בב"ק ד"ה שטר שכתבו דלא תשימון משמע לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו והא לוה אינו עובר בלא תשימון כמבואר בב"מ דף ע"ה ע"ב דלוה אינו עובר רק משום לא תשיך ולפני עור ולא משום לא תשימון ובאמת בב"מ כתבו התוס' דלא תשימון משמע לאינשי במלוה אבל בב"ק קשה. ואולי כוונת התוס' דלאנשי משמע הלשון דלא תשימון שהוא לשון רבים ולכך כתבו דמשמע להו דקאי על המלוה והלוה והערב אבל על העדים לא משמע להו אבל באמת אינו כן. ובזה מיושב מה שהקשו הקדמונים בשיטה מקובצת בב"מ דף ע"ב דאמאי לא פריך הש"ס גם על חכמים דמכשירין לגבות את הקרן ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמיירי בצד אחד בריבית כמו פלגא באגר ופלגא בהפסד ואם הי' כתוב פלגא באגר לבד ותלתא בהפסד הי' כשר וכן להיפך א"כ כל אחת ואחת ניתן לכתוב בפ"ע ורק השימה לא שייך בזה דלא ניתן לכתוב ועדיף טפי מהא דאמרו ניתן לכתוב וכו' דבזה ניתן לכתוב כל אחת בפני עצמה כמו שהיא ודו"ק. ובגוף הקושיא דאמאי לא יפסלו העדים דעברו על לא תשימון נראה לפענ"ד דבאמת צ"ב היאך שייך לא תשימון הא לא יגבו ב"ד הריבית כיון שניכר הריבית וכמו שהקשו התוס' והניחו בקושיא וכתבתי לעיל דלפענ"ד ל"ק דעכ"פ הם עברו ושמו ריבית אף דלא יגבו כלום עכ"פ הם עשו שימה כדי לגבות. וכעת ראיתי שכן מבואר להדיא בב"מ דף ס"ב לעולם שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והא קמ"ל דשומא מלתא היא הרי דאף דלאו כגבוי דמי כל שעשו ריבית חייבין אף דבאמת אינו בדין שיגבו דהוא ריבית של תורה אפ"ה כל דשמו תורה היא שחייבתם על השימה וה"ה כאן ולפ"ז זהו דוקא לענין המלוה אבל העדים באמת הא הש"ס מקשה בב"מ שם העדים מה קעבדי ומשני דמשעת שומא הוא דעברו ולפ"ז זהו כשלא ניכר הריבית אבל בניכר הריבית מה עשו העדים הא לידי גביה באמת לא יבא ולא שייך משעת שומא דהא לא אברי סהדי אלא לשקרי ומה הועילו במה שחתמו לא לגוף ההלואה ולא להגבייה והא דעדים עוברים צ"ל דהוא כשלא ניכר הריבית דיועיל לגביה דהמלוה מכחיש ויאמר שאין בו ריבית כלל והלוה לא יהיה נאמן נגד השטר והעדים אבל בניכר הריבית מה עשו ואגב אזכיר מה דתמה הפ"י שם בסוגיא על הרמב"ם דפסק דגם הלוה והעדים אין לוקין מפני שניתן להשבון והא בש"ס משמע דרק המלוה והערב פטורין משום דיכולין לקרוע השטר או להחזיר הריבית משא"כ הלוה והעדים ע"ש. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי החינוך שכתב בטעם דהעדים פטורין משום דכיון דהמלוה פטור אינו בדין שיתחייבו העדים דאתו מחמתי' וא"כ כיון שלגבי המלוה הו"ל לאו הניתן להשבון לכך פטורין גם העדים והלוה דאתו מחמת המלוה שגורמין שישיך המלוה. הן אמת דבמק"א הקשיתי על החינוך דא"כ מה פריך הש"ס אלא עדים מה עבדו והא מכל מקום עברו בלאו אף דאין בו מעשה ומלקות בלא"ה אין בהעדים וכמו דתני לגבי המלוה דעובר בל"ת אף שאינו לוקה ואולי יש לומר כיון דשם אזלינן אליבא דר"י דאין צריך להחזיר ואם כן לא ניתק לעשה דחזרה כל שניכר הריבית אם כן אם נימא דשומא לאו מלתא אם כן לא מקרי לאו הניתק לעשה כלל דממ"נ כ"ז שלא גבה לא עבר כלל דלא מקרי שומא ולאחר שגבה כבר אינו בהשבה ומתנה בעלמא יהיב ליה וא"כ ילקו המלוה והעדים ושוב מהראוי שילקו גם העדים ושפיר פריך עדים מה קעבדו וע"כ דמשעת שומא הוא דעבר והוה ניתק לעשה דלקרוע שטרא וכיון דהמלוה אינו לוקה שוב גם העדים אינם לוקים ומטעם שכתב החינוך וא"כ מה דתני עוברין בל"ת היינו ל"ת גרידא לא מלקות ודוק ולפמ"ש הפ"י ברש"י ד"ה פוטרין יש ליישב באנפי אחריני. מיהו בלא"ה לא זכיתי להבין דהיאך הוה ניתק לעשה במה דמהדרא שטרא דהא לר"י דס"ל דגם ריבית קצוצה אינו יוצא בדיינים ועיקר הקפידא היה שלא יקח ריבית אבל להחזיר א"צ וא"כ מה מועיל מה שקורע השטר סוף סוף כבר שם הריבית דבשלמא בגזל הקפידא על שגזל חברו אבל כאן באמת לא גזל וברצונו הוא נותן לו ובאמת אינו יוצא בדיינים ולא חייבו להחזיר ואם כן מה ניתק לעשה שייך בזה וצ"ל כיון דבאמת לא גבה עדיין ורק שעובר על לא תשימון כל שקורע השטר הרי לא שם והרי בע"פ אינו עובר על לא תשימון עכ"פ העדים כמ"ש המהר"א ששון והמלמ"ל שם ואם כן גם המלוה כל שקרע השטר לא אהני מעשיו ודאי דמקרי ניתק לעשה בכה"ג וזה דקאמרו והא קמ"ל דשומא מלתא היא ודוק היטב. והנה שאלני אחד מהמלמדים בהא דמבואר בטוש"ע סי' ק"ע ס"א דשיטת רש"י דישראל שלוה מעכו"ם אסור לישראל אחר להיות ערב אף דיש נכסים להלוה כל שיש לו רשות לתבוע מערב אסור וע"ז שאל דהרי בב"מ דף ע"א כתב רש"י בהא דאמרו דעכו"ם בתר ערבא אזיל פירש"י דאינו תובע רק הערב ומשמע דהא אם היה תובע גם ללוה היה מותר. ולפענ"ד הדבר פשוט דרש"י פירש דקושית הש"ס ע"כ היה בכה"ג דא"י לתבוע רק הערב דאל"כ לא היה יכול להקשות בפשיטות כ"כ דדלמא באמת בכה"ג שיכול לתבוע הלוה גם כן מותר כדעת הרשב"א ודעימי' ולכך פירש"י דא"י לתבוע רק הערב ובכה"ג בודאי אסור אבל לפי האמת גם בכה"ג אסור וז"פ. והנה הט"ז סי' ק"ע בס"ק ג' כתב איזה דינים ולפענ"ד אם כי איני כדאי להבין שיחתו אף כי להשיב עליו ובפרט שכל האחרונים לא ערערו עליו מכל מקום תורה היא ולפענ"ד צ"ע דמ"ש במי שעשה התקשרות עם חבירו באם לא ישלם לו חובו לזמן המוגבל שישלם לו כל היזיקות ובבוא הזמן ולא שלם לו הלך המלוה ולוה אצל אחר בריבית וכתב הט"ז דזה א"צ לשלם לו הריבית אף שהמלוה נתן בהיתר וכמו כאן דערב נותן בהיתר לעכו"ם אפ"ה א"צ ליתן לו הריבית ה"ה בזה ולפענ"ד ל"ד דכאן באמת היא ריבית גמור רק שלעכו"ם מותר ליתן ריבית א"כ אם זה יצטרך לתת לערב שלו הריבית הרי יתן ישראל לישראל רבית והוא אסור אבל כאן שזה חייב לשלם לו היזיקות והנה בלי ספק בשביל חובו שלוה מאתו ודאי עשה היתר עיסקא ונמצא צריך לשלם לו ריוח אף מכאן ולהבא כמ"ש הט"ז בעצמו סי' קע"ז סקל"א ואם כן כל זמן שלא פרעו צריך לתת לו ריבית וכל מה שהתחייב עצמו לשלם כל היזיקות דזה הכל נכלל בכלל שנתחייב לו לשלם הריבית מהחוב ואף שתחלה הלוה על א' למאה וכעת עם הריבית שנתן להמלוה בעד מה שלוה המלוה לעצמו הוא עולה לב' למאה וכדומה מה בכך ואלו אם מלוה לו על צד היתר עיסקא לשנה א' א' למאה ולשנה הב' ב' למאה אטו יהיה אסור כל שהוא בצד הע"ס וה"ה כאן הא זה קנס עצמו שישלם לו כל היזיקות ובפרט שלהמלוה לא נתרבה שהרי הוא נותן גם כן הריבית ומה גם שלא היה כאן רק צד אחד בריבית דאם הי' משלם לו הי' נפטר מחובו ועיין ט"ז ס"ק ב' וגם לא קצץ עמו בשעת הלואה ע"כ לפענ"ד ברור דמותר וגם בדינו השני דשותף אחד מלוה בריבית מעכו"ם להשותפות מעות ונותן הריבית מהשותפות והם חולקין בהריוח מהמעות שאסור כיון דאין העכו"ם מכיר רק לשותף זה הו"ל כאלו השותף השני לוה מהשותף שלו ונותן לו ריבית ובאמת שלהיות שרבים נכשלו בזה כמדומה לי וע"כ מצוה ללמוד היתר דל"מ אם יש להם שותפות בחנות וכדומה ונכתב באינטבלציא שהחנות שייך לשניהם וזה שלוה מעכו"ם לוה ע"מ זה שיוכל לגבות מהחנות חובו א"כ הו"ל כאלו שניהם לוו והו"ל כאלו הלוו לעצמם על המשכון דעכו"ם בתר משכון אזיל כמבואר בסי' קס"ט וה"ה כאן הוא אזיל בתר החנות אלא אף אם הלוה על גופו של זה השותף שהיא בטוח אפ"ה עכ"פ זה בודאי שזה לא ילוה לעצמו בריבית ויתן להשני בחנם ופ"כ שעשו בעת התחלת השותפות או אח"כ שזה יתן כך וכך לשותפות וזה יתן כך וכדומה וא"כ הרי הוא נותן בעד מה שהתחייב לתת להשותפות ומה לו לשני בזה ואף משום שממונו נתרבה מי יודע דלמא ממונו של חבירו מתרבה ומזלא דבי תרי עדיף וגם אם לא נתחייב לתת לשותפות והוא מדעתא דנפשיה הולך ולוה לעצמו ומחייב נפשו לתת להשותפות סך מעות א"כ מה בכך שמוותר לחבירו ואף שנותן הריבית מהשותפות בזה פשיטא דלא מקרי השני לוה מזה דכל שלא נתחייב לתת והוא הולך ולוה לעצמו באמרו שירוויח הרבה בזה א"כ ממילא נמשך טובה לחבירו אבל מה לו בהיזיקו ואף אם מודיע לחבירו וחבירו נתרצה הו"ל כאלו עשו איזה היתר שהם הם נושאים ונותנין ביחד ואף אם עושקים בהלוואה לישראל וכדומה מכל מקום כיון שהוא על צד היתר א"כ עכ"פ הוה כאילו גם השותף הזה מלוה על צד היתר עיסקא ולא שייך בזה שום רבית כנלפענ"ד ברור. וראיתי בחוות דעת שמחמיר עוד ביותר מהט"ז ולפענ"ד העיקר כמ"ש שאין שום צד איסור בזה וליתר שאת יעשה השותף הראשון עם השני היתר עיסקא ובודאי ש"ד ולא יצטרך לחתום עמו על השטר.