שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ס״ב (ה׳)

אך למה דמסיק דגם בגדי וטלה שייך מפני תערובת גופים שוב לא בדילי אינשי מיניה ול"ש ריחא ולפי זה שפיר מקשה ללוי מסיפא דאפילו גדי וטלה ושם ליכא חשש ריחא דהא בדילי אבל לרב מקשה שפיר דהרי אמר אפילו גדי וטלה וע"כ מפני חשש גופים וכיון דלרב אפילו במקום דבדילי גם כן אסור שפיר מקשה על רב דוקא ודוק היטב. והנה בהא דאמר רבא ראיה מכאן הקשו בתוס' דלמא טעמו של אביי משום דנהנה ושאני תרומה דשריא לישראל בהנאה שאינה של כילוי דמיירי שלא הסיקו ישראל אלא הכהן וכוונתם דמה מייתי רבא ראי' דלמא מיירי שלא הסיקו ישראל ואין כאן הנאה של כילוי ולכך מותר אמנם המהר"ם הקשה דאכתי מנ"ל לרבא דאביי לא אסר משום הנאה ושאני תרומה דהנאה שאינה של כילוי מותר והנראה בזה דהנה התוס' כתבו בד"ה רבא דאביי מצי סבר כלוי ואף דריחא לאו מלתא היא היינו דוקא שם דאינו אוכל רק את ההיתר והריח של איסור נכנס בתוך ההיתר ואביי לא אסר רק בנהנה מן גוף האיסור ומריח היין בעצמו והקשה המהר"ם דאם כן מאי פריך מכיון דאוכל הפת של היתר רק דהריח נכנס לתוכו ומה שתירץ דכאן חשוב גם כן כגופו של איסור הוא דחוק ותמוה דמנ"ל זאת והנראה בזה דהנה בטעמו של התוס' שכתבו דאביי ס"ל כלוי ומחלק בין מריח באיסור עצמו ונהנה מה שאין כן התם נראה לפענ"ד דהוא כסברת הרי"ף דס"ל דריחא רק משהו ורב לשיטתו דס"ל מב"מ במשהו וריח אסור אף בא"מ מטעם משהו ולפי זה בשלמא י"נ דהוא במשהו ולכך אסור הריח דעכ"פ נהנה מגוף הריח של איסור ועכ"פ משהו יש כאן אבל בהך דלוי דאינו אסור במשהו לא אכפת לן מה שמעורב משהו. ולפי זה אני אומר דבר חדש דהנה בפת שאפאה עם הצלי דעת הרי"ף לאסור משום דהו"ל דשיל"מ דיכול לאכול עם בשר ולכך אסור לאכול בכותח והקשו עליו מהך דאמרו ביבמות והא דרב אשי בדותא היא דאי לישראל אסור ולכהן משרי שרי וכתב הר"ן בנדרים דף נ"ב דש"ה דאינו בדין שלישראל יהיה נאסר בשביל דלכהן מותר ע"ש ולפי זה נראה לי דבכמון יקשה גם כן הא הוה דשיל"מ לכהן וא"ל דלמה יאסר הישראל בשביל הכהן דהרי הכהן הסיק התנור ולמה יהנה הישראל וש"ה בהך דר"א דנתערב ונימוח ואם כן למה יאסר לישראל והא לדידיה לא הוה דשיל"מ אבל כאן דהכהן הסיק ואם כן מהראוי שיהיה הכהן אוכלו ולא הישראל ושפיר מקרי דשיל"מ וכיון דלא מקרי דשיל"מ שוב אסור ריח אף דאינו אוכל גוף האיסור משום דבמשהו גם ריח אסור ושפיר מקשה על אביי ומיושב שני קושיות של המהר"ם וגם קושית התוס' בעצמו ובאמת מהתוס' ד"ה רבא משמע דמפרשי בשביל הנאה כמ"ש בהדיא ולא משום שותה דאם כן לא א"ש חלוקם שחלקו לאביי ולא מצי סבר כלוי ועכ"פ שפיר מביא רבא ראיה דריחא לאו מלתא ואף לרב כמ"ש התוס' לחלק ועיין מהרש"א ומוהר"ם ובזה אני אומר דמה שמשני אביי שאני התם דמקלי איסורא ולכאורה תמוה דמה בכך דמקלא איסורא סוף סוף נהנה מהריח ולענין ריח מה מועיל דמקלי איסורא אך לפמ"ש א"ש דהנה כל הקושיא דהו"ל דשיל"מ וריח הוה משהו וכמ"ש ולפי זה הרי אמרו בביצה דף ד' ולרב אשי דאמר דבר שיל"מ לא בטל הנ"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה אבל הכא מקלי קלי איסורא ולפי זה כיון דבמקלי ל"ש דשיל"מ ושוב ל"ק מכמון דהנאה שאינה של כילוי מותר בתרומה ודבר שיש לו מתירין לא הוה כיון דמקלי קלי לאיסור ודוק היטב כי הוא חריף ועש"ך סקי"ב ופר"ח ס"ק ח' וסקי"א ולפמ"ש י"ל דמקלי קלי אין מעלה כלל לריח דהריח מ"מ מרגיש אף שמקלי קלי וכשיטת או"ה ואף לרבא אסור ושאני הכא דגוף האיסור לא מקרי דבר שיל"מ כל דמקלי קלי ושוב הנאה שאינה של כילוי שרי ועיין בתוס' ע"ז דף מ"ב ד"ה אלא שכתבו דבת תיהא אף דהוה כעין יי"נ ויש לאסור מ"מ בבת תיהא ליכא הנאה כי אדרבא חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו וטעם האוסר לאו משום הנאה אלא משום דחשוב לי' כשותה ע"ש והוא כמ"ש בדף ס"ו ד"ה אביי אבל בד"ה רבא לא משמע כן רק משום דנהנה. והנה הבאתי לעיל דברי התוס' רי"ד שכתב דבבשמים שריח חזק הוא הוה ריחא מלתא ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה אלא אך כבר כתבתי לעיל דבשבת דף ס"ב לא משמע כן אך לפמ"ש למעלה דשאני הוצאה דמ"מ אינו מוציא כדרך המוציאין א"ש ודוק