שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן מ״ד (י״ג)

וראיתי בשעה"מ פט"ו ממ"א ה"ד הקשה ג"כ על הר"ן כקושית הנוב"י ובעיני יפלא מה ראו על ככה דהדברים פשוטים דל"ד לטבל דמותר לגמרי ע"י התיקון ומכ"ש בפת שאפאה עם צלי דמותר לגמרי עם בשר משא"כ כאן דצריך לאכול בקדושת שביעית. והנה הא דטבל מקרי דבר שיל"מ משום שיש לו תקנה צ"ב דהא עכ"פ צריך להפריש תרומה ומעשרות לתקן וכל דאיכא פסידא לא שייך דבר שיל"מ דצריך הוצאות. והנה זה רבות בשנים אשר אמרתי לבאר בזה דברי הש"ס בע"ז דכהיתירו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי והירושלמי נתן טעם דהו"ל דבר שיל"מ ואמרתי דש"ס רצה ליישב דל"ש הוצאת דחטה אחת פוטרת ומקרי דבר שיל"מ אבל קשה דא"כ מעשר דלא מפטר בחטה אחת איך שייך דבר שיל"מ. אמנם כעת נתיישבתי בזה דהנה באמת יש שני ענינים בתרומה ומעשר דצריך שיפקע מתורת טבל וצריך מלבד זה נתינה לכהן וכמ"ש הרמב"ן בשרשיו למצות שורש י"ב ע"ש ולפ"ז עכ"פ דשיל"מ מקרי דיכול להפריש עכ"פ ויפקע איסור טבל מעל הכרי ואף דלענין נתינה לכהן בחנם לא יצטרך לתת מספק עכ"פ לענין חיוב הפרשה לא נפקע עד שיפריש ומקרי דבר שיל"מ דיכול להפריש ולמכור לכהן וכמו בתרומת מעשר של דמאי וכמבואר בפ"ט ממעשר. ובזה יש לומר דבר נחמד בהא דנתנו בש"ס דילן הטעם משום דחטה אחת פוטרת את הכרי ובירושלמי נתנו טעם דהוה דבר שיל"מ דהרי בתוס' רי"ד כתבו בקידושין דף נ"ח דהא דחטה אחת פוטרת את הכרי אף דבעי נתינה דבר חשוב דהיינו דעכ"פ מידי טבל יצא בחטה אחת ולכהן באמת צריך שיתן דבר חשוב ועיין משנה למלך פ"ק ממתנות עניים שהביא דבריו והאריך ולפ"ז זהו שאמרו כיון דעכ"פ חטה אחת פוטר והיינו דענינים חלוקים הם דמידי טבל עכ"פ יצא ושוב מקרי דבר שיל"מ דא"צ הוצאות דמוכרה לכהן בדמים וז"ב. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דכתב הרמב"ם פ"א ממעשר שני הלכה י"א פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית או של שלישית ברביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מעשר עני שמעשר שני חמור שהרי הוא קדש ומעשר עני חול והראב"ד השיג עליו וז"ל ולמה לא יפריש מעשר עני והלא יש עליהם איסור טבל ואוסר במשהו ומצינו לר"ע שעישר על ספיקו שני עישורים מעשר עני ומעשר שני ואפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל אלא בדמאי ע"ש והדבר תמוה דע"כ לא מקרי דבר שיל"מ רק בדבר שא"צ הוצאה אבל כאן צריך הוצאה להפריש שני מעשרות וצ"ל דעיקר הקושיא הוא דעכ"פ צריך להפריש מעשר עני ג"כ ואף שלא יתן לעני מספק מכל מקום עכ"פ צריך להפריש כדי להפקיע מצות טבל מעל התבואה. איברא דעדיין הדבר צ"ב דע"כ לא אמרינן דשתי ענינים הם טבל ונתינה לכהן רק בשאר מעשרות אבל מעשר עני דאינו קודש ולכך אין בו מיתה רק לוקה האוכל בטבלו וכמ"ש הרמב"ם פ"י ממ"א ה"כ והראב"ד קלסו ע"ש ואם כן עיקר הטבל הי' עיקרו שינתן לעני וכ"ז שלא נתן לעני הרי לא קיים המצוה כלל ולא נפקע האיסור כלל ולפענ"ד מש"ה מבואר בירושלמי שר"ע הפריש מעשר שני ופדאו וחלקו לעניים והמעות אכל בירושלים כמ"ש התוס' בר"ה דף ט"ו ד"ה ונהג ובהג"ה שם ובמהרש"א והרי דלא סגי לי' בהפרשה בלבד משום דצריך נתינה לעני ולפ"ז שוב לא שייך דבר שיל"מ. אמנם נראה דלכך מקרי דבר שיל"מ כיון דיכול לפדותו ויצא מידי טבלו שוב מקרי דבר שיל"מ ע"י שיכול לפדותו כדאמרו בירושלמי והובא בתוס' ר"ה הנ"ל. אך בגוף הדבר נראה לפענ"ד דאין התחלה לקושיא כלל דבאמת מקור הדין דהיכא דצריך הוצאות לא מקרי דבר שיל"מ מבואר ברשב"א ובטוש"ע לענין כלי שנתערב באחרים דצריך הוצאות להגעילה והיינו דמשום עצמות הכלי לא הי' צריך הוצאות רק משום שקרה מקרה שנאסרה שפיר בטל ול"מ דבר שיל"מ כיון דצריך הוצאות ולפ"ז זהו דוקא מה שבא לו מקרה שצריך הוצאות אבל כאן בטבל שמה שצריך להפריש תרומה ומעשר זה בעצמות הטבל לא שייך בזה שצריך הוצאות דהא מחויב לעשות כן ושפיר מקרי דבר שיל"מ.