שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן מ״א (ה׳)

ובזה נראה לפענ"ד מה דכתב הרמב"ם בפ"ח מעבדים הלכה ח"י דאסור לאדם ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות והקשה הלח"מ מ"ש מהקרהו ג' פסוקים בבהכ"נ דיצא לחירות ועוד נימא אי לא שחררו לא הוה עביד איסורא ולפמ"ש יש לומר דבאמת מה דאסור ללמדו תורה הוא רק בשביל גזירה ולפ"ז במקום שאין שכיח כלל תרומה כמו בח"ל לא חיישינן כלל לזה וא"כ עכ"פ אין ראיה ממה שלמדו תורה דתורה שבכתב אין איסור והוא כמו אשה דמותר ללמדה פשטי המקראות ולכך אינו יוצא לחירות עי"ז והא דיוצא לחירות במה שקרא ג' פסוקים אף דזה בודאי מותר דהוה תורה שבכתב אך נראה דהרמב"ם נשמר מזה בלשונו שהרי כתב בהלכה י"ז בדברים שאין חייב אלא ב"ח והיינו דמותר ללמוד תורה שבכתב אבל מ"מ אינו חייב בקריאת התורה כ"א ב"ח ממש ולכך ע"כ דשחררי' אבל מלימוד התורה בלבד אינו ראיה. שוב ראיתי במג"א סי' רפ"ב ס"ק וא"ו שהאריך בזה אי הנשים חייבות בלימוד התורה והיינו דאל"כ איך הי' עולות למנין וכתב דאינו ראיה דיש לומר דעולות אף שאינן חייבות. ולפענ"ד דזה אינו דבאמת כל שאינן חייבות בודאי אינן עולות למנין ורק דבאמת חייבות כיון דתורה שבכתב עפ"י פשטות מותר ללמד לנשים שפיר עולות וכמ"ש ראיה מפ' הקהל וכמ"ש הט"ז. ומה שהביא ראיה מדברי התוס' ר"ה וכוונתו לר"ה דף ל"ג ד"ה ה"א במ"ש דלכך מברכות ברכת התורה אף שאינן מצוות והיינו דבה"ת לפי מה שסברו דהוא בשביל קריאת התורה וזה אינן מצוות אבל לשמוע קריאת התורה מצוות כמו בהקהל ובאמת לפמ"ש האגור דמברכות ברכת התורה לפי שחייבות בלימוד דינים שלהם א"כ בלא"ה אין ראיה ועכ"פ מ"ש שם בש"ע דעבד כנעני דינו כאשה צ"ע דהא עבד אסור ללמוד תורה אף תורה שבכתב ואף דהתוס' כתבו דרשות יכול להוציא אף מי שמחוייב בדרבנן היינו מי שהוא עכ"פ רשות ולא מי שאינו מחוייב כלל וז"ב. ובזה נסתרה ראית המ"א מהתוס' דאם נימא דאשה אסורה בתורה שוב אינה בת רשות כלל ועכ"פ דברי הרמב"ם נכונים דכל שקרא ברשות רבו ג' פסוקים א"כ הרי הוציא בזה הציבור מנין הקרואים וע"כ דנשתחרר וז"ב ופשוט משא"כ ללמוד תורה אין מזה ראיה. ובלא"ה יש לומר דאף דנימא דעביד איסורא מכל מקום אם אומר שעשה איסור במה שלמדו תורה ואפ"ה לא נשתחרר א"י לכופו שישחררו דהרי לפטור מממון יכול אדם לעשות עצמו רשע כמ"ש בהג"א פרק הגוזל במעשה דבני פרגא ע"ש והארכתי בזה בתשובה לענין ריבית אי נאמן במקום דמשים עצמו רשע ע"ש ומה דאמרו בדף מ"ם דאי לאו דשחררי' לא הוה עביד לי' אסורא היינו דוקא שם דבזה שנשא ב"ח רצה להפקיע עבדותו ממנו והרי הוא מוחזק בעצמו וא"כ פשיטא דאינו נאמן לעשות עצמו רשע ולהפקיע חירותו של זה ודוקא כשזה מוחזק בו רק שלמדו תורה דזה אינו הוצאה לחירות ועיקר הראיה ממה דלמדו תורה יכול לומר שהי' רשע ומכל מקום אין להוציא ממון והוא עבדו כמו שהיה אבל כשנשא ב"ח הרי יצא לחירות ורק דיכול לומר דלא ידע אבל כל שידע והשיאו הרי הפקיעו לחירות והעבד מוחזק בעצמו ולא נאמן לעשות עצמו רשע ולהפקיע חירותו וז"ב ולזה אין ראיה ממה שקרא בציבור ששם מורה בזה שכבר יצא לחירות דאל"כ לא היה יכול להוציא הציבור י"ח ואינו נאמן להכניסו לעבדות וז"ב ודו"ק. שוב ראיתי בירושלמי ספ"ב דכתובות ובמגלה פ"ד ה"ג דאמר העבד עולה למנין שבעה והקשה הא אסור ללמד עבדו תורה ומשני בשלמד מאיליו או כטבי עבדו של ר"ג הרי דסבר דעבד עולה למנין שבעה והוא כמו אשה ומזה הוציא הגהמי"י דעבד דינו כאשה אבל באמת אנן לא קיי"ל כן והעבד אסור ללמוד תורה וכמ"ש ואני תמה דע"כ לא קיי"ל כן דהרי ממה שרבו צוה לקרותו ג' פסוקים בציבור מזה ראיה שנשתחרר ואם עבד עולה למנין שבעה אין ראיה כלל וע"כ דלא קי"ל כהך ירושלמי ועבד אינו עולה כלל וא"כ דברי הרמב"ם מבוארים. וראיתי במהרי"ט אלגזי דף ל"ב ע"ג בחידושיו על הרמב"ן בכורות דפוס פ"ב הנדפס מחדש סביב הרי"ף שהקשה בהא דאמרו דאין נותנין המתנות לכהן ע"ה משום למען יחזקו בתורת ד' וא"כ איך נותנין לכהנת הא אשה לא מצוות בת"ת ולא שייך בהו הטעם ע"ש שהאריך בזה ולפמ"ש למעלה בשם האגור א"כ כל דיני מתנות לכהן דאז היה נהוג והי' צריכות ללמוד כדי לדעת איך תזהר בהן ותשמרם מלאכול בנדות וטומאה א"כ מקרי ג"כ למען יחזקו בתורת ד' שהיו מצוות ללמוד דינים שלהם וגם יש לומר דבשלמא בזכרים דאיתנהו בת"ת שייך לחלק בין חבר לע"ה אבל נשים דאינן מצוות ואפ"ה הרשה התורה שיכולין לאכול בתרומה א"כ לא שייך בהו הטעם דלמען יחזקו וז"ב ופשוט.