שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ד׳ (ה׳)

ובזה מיושב קושית התוס' בחולין בהא דאמרו וכ"ת דבדקינן ליה והקשו הא הוה התראת ספק ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעכ"פ שוה הספק להם ולו וגם הוא לא ידע שלא ימצא שלם וא"כ על מה סמך כי הרג וזה ברור כשמש. ובזה נראה לפענ"ד ראיה ברורה דגם במלקות בעינן שיתיר עצמו למלקות וכמ"ש הכ"מ ולח"מ פי"ב מסנהדרין ה"ב דלא כשו"ת חוט השני סי' י"ז והתומים סימן ל"ח דאם נימא דבמלקות לא בעינן שיתיר עצמו למלקות יקשה בהך דהתראת ספק לענין מלקות כמו באל תותיר איך שייך התראת ספק דמה בכך שהוא ספק הא מכל מקום התרו בו וקיבל התראה ואף דלא התיר עצמו למלקות מה בכך וזה ברור ודוק. והנה בהא דכתבו התוס' בעירובין דף צ"ו ד"ה השמר דאף דס"ל לר"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא ומש"ה המניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלענין הנחת תפילין ביום השמר דעשה עשה וצ"ע דהיאך אפשר שילקה והא הוה התראת ספק דשמא יניח עוד ולא שייך בזה לאוקמא אחזקה כעין שכתבו התוס' בגיטין דף ל"ו דהא כאן הוה ההתראה שיקיים המצוה ודמי לבל תותירו דהוה התראת ספק דבכל רגע שיש בידו לקיים המצוה עוד הו"ל התראת ספק ומיהו לפמ"ש למעלה בשם פסקי תוס' בתענית דכל שאינו מחוסר מעשה לא שייך התראת ספק אם כן גם כאן הו"ל אינו מחוסר מעשה אלא שצ"ע דא"כ גם בנותר אינו מחוסר מעשה וצ"ע (ומיהו י"ל דר' יוחנן לשיטתו דס"ל התראת ספק שמיה התראה ועיין מכות דף ט"ז). והנה נשאלתי בדברי התוס' עירובין הנ"ל דהיאך הו"א דלקי הא הו"ל לאו שאין בו מעשה ור"י ס"ל דאין לוקין ע"ז.