שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ל״ז (ה׳)

ומעתה רבינו הרמב"ם דלא כתב ענין נשיאת עון והחיוב להגיד רק בשנים כמ"ש הכ"מ בפ"א מעדות ה"א א"כ יש לומר דבשנים יש חיוב בדיני אדם לכך לא כתב בפי"ז כ"א בע"א אבל כל הפוסקים ס"ל דגם בע"א מצוה להעיד וא"כ אין חילוק בין ע"א לשנים ובדיני אדם פטור אף בשנים וכמ"ש ומעתה שפיר נסתפק היראים אם החיוב והוא עד אם לא יגיד קאי על ע"א או לא וכמ"ש. והנה כ"ז כתבתי לפי הבנת הכ"מ אבל לפענ"ד נראה דגם הרמב"ם מחייב גם בעד אחד להגיד כפשטת לשונו בפ"א ה"א דמתחיל העד מצוה להעיד משמע בע"א ומ"ש הכ"מ דכוונתו לשנים הוא דחוק אבל מכל מקום ס"ל לרבינו דגם שנים אינם מחוייבים כל שכבשו עדותן דאינו רק גרמא בעלמא והוא מפרש דמה שאמר הש"ס פשיטא היינו שעכ"פ חייב לצאת ידי שמים כיון שמצוה להגיד מן התורה וכמ"ש השיטה מקובצת וע"ז משני בע"א דה"א דפטור אף לצאת ידי שמים ולכך הביא סוף פי"ז הדין בע"א לאשמעינן דאף בע"א חייב לצאת ידי שמים אף דשייך מי יימר וגם דברי הכ"מ יש להסכים לזה. ובאמת שלפענ"ד יש לתמוה למה בשוכר לא יתחייב גם אם שכר עידי שקר דמי יימר דמשתבע אף באמת וכדאמרו בשבועות דף ל"ב ואם כן מהראוי שיתחייב לצאת ידי שמים ועכ"פ באם אירע שלא רצה לשבע מהראוי שיתחייב לצאת ידי שמים ואפשר דכה"ג פשיטא דפטור כיון דיכול הי' לשבע באמת כנגדו ומקרי גורם דגורם ופטור אף לצאת ידי שמים ודוקא ביודע עדות דמסתמא לא הי' נשבע לשקר נגד העד הוא דחייב לצאת ידי שמים. עכ"פ דברי היראים נכונים מה שנסתפק בזה. ולפענ"ד נראה ברור דבע"א אינו מחוייב להגיד כלל ואינו בכלל דאם לא יגיד מהא דאמרו בירושלמי פ"ק דסנהדרין הלכה יו"ד וכן בשבועות וז"ל אמר לע"א הרי את מקובל עלי כשנים יכול יהיה חייב להעיד ת"ל והוא עד או ראה או ידע את שהוא כשר להעיד והובא בר"ן בשבועות פ"ד הרי מפורש דאינו בכלל אם לא יגיד אף שמקבלו כשנים וכן הוא פשטת לשון הש"ס בב"ק דף נ"ו אלא בע"א ומשמע דאינו מחויב מן התורה להגיד וה"א דלא לחייב אף לצאת ידי שמים וברמב"ם וכן בטוש"ע משמע דגם ע"א מצוה להעיד כמו שנים וצ"ע מהש"ס דילן ומירושלמי וגם בהא דחייב בדיני אדם ג"כ לפענ"ד ברור דגם בשנים אינו חייב וראיה ברורה דאלו בשוכר עדי שקר פריך הש"ס ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי נחייב ובכובש עדותו לא פריך רק דאורייתא ומשמע דפטור בדיני אדם רק דעכ"פ לצאת ידי שמים חייב וע"כ צ"ע דברי ריא"ז שהביא הרב בכנה"ג שדעתו דחייב אף בדיני אדם וצע"ג. ובדברי היראים שהבאתי למעלה שנתקשה בעדים זוממים דמנ"ל דהוא לבעלים דמאחר שהוא קנס יתנהו למי שירצו אמרתי ליישב דברי הראב"ד פ"ח מעבדים דאין בקנסות דין תפיסה מועלת כ"א במקום שחסרו ממון ולא נודע טעמו ועכ"מ ולח"מ ובתשובה לענין מודה בקנס הארכתי בזה. ולפמ"ש היראים דכל דהוא מודה בקנס והתורה פטרתו שוב אף כשתפס לא נתחייב דיוכל לומר לאחר אני אתן דבאמת קנס ראוי ליתן למי שירצה רק דהתורה גלתה דיתנהו לו וזה כשיש עדים אבל במודה בקנס דלא גלתה התורה שוב יוכל לומר למה תפסת אתה ואני רוצה ליתן לאחר דאינו רק קנס ולפ"ז זהו בכל קנסות אבל במקום שחסרו ממון שוב מצד היושר הוא שיתנהו לזה שחסרו ממון ומה לו ולאחר שלא חסרו ממון כלל וז"ב ודו"ק. ובזה יש לומר ג"כ מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד דפלגא ניזקא דקנסא שאני משאר קנסות ואמרינן לי' זיל שלים אף דלא כפינן לי' לשלם והוא תמוה מאד דמה טעם יש בה וכבר הארכתי בזה בתשובה הנ"ל בכמה וכמה דברים ולפמ"ש יש לומר דכל דחסרו ממון שוב מהראוי לתנו לו דחסרו ואמרינן ליה זיל שלים דעכ"פ נתחייבת ובשלמא בשאר קנסות יכול לומר אני רוצה ליתן לאחר ולא לזה משא"כ בזה דעכ"פ חסרו ממון ולמה לזו יתן לזה שחסרו ודו"ק כי יש להאריך בזה ואכ"מ. והנה במ"ש למעלה בשם הרדב"ז דילפינן דהוא לבעלים מהא דחייבה התורה הכפל לבעלים הנה נפל ברבבוותא שהרמב"ן בשרש השמיני משרשי המצות דעתו דקנסא מקנסא לא ילפינן כמו דלא ילפינן ממונא מקנסא כמו כן קנס מקנס וחולק על הרמב"ם שם שכתב דלא תצא כצאת העבדים היא שלילה דהו"א דיוצאת בראשי האברים כמו עבד כנעני וע"ז קמ"ל דאינה יוצאת ואינו רק שלילה וע"ז כתב הרמב"ן דאי אפשר לומר כן דהרי אינו רק קנס ומקנס לא ילפינן דחידוש היא ובזה שקנסה התורה קנסה משא"כ במה שלא מצינו ע"ש שהאריך בזה וא"כ אי אפשר לומר דילפינן קנס מקנס. מיהו יש לישב דכאן אינו רק גילוי מלתא בעלמא דלמי שחייבתו התורה לשלם הכפל כמו כן לזה יתן הקנס דהזמה וב"כ וב"כ הוא צריך ליתן ובכה"ג לא שייך לומר דקנסא מקנסא לא ילפינן. והנה מדי דברי בדברי הרמב"ם והרמב"ן אלו אעתיק כאן מ"ש בזה לתמוה על הרמב"ן דמ"ש דקנסא מקנסא לא ילפינן דא"כ למה לי קרא דמוכר עצמו אינו נרצע דממעטינן זה בקידושין דף י"ד מדכתבה התורה ורצע אדוניו את אזנו ולא אזן דמוכר עצמו והרי זה ודאי דמה שנרצע הוא קנס שקנסו התורה לפי שהלך וקנה אדון לעצמו וכדאמרו בקידושין דף כ"ב וא"כ מה"ת להתחייב מוכר עצמו בזה כיון דקנסא מקנסא לא ילפינן. עוד אני תמה מהא דאמרו בקידושין דף כ' בגופו נכנס בגופו יצא אמר רבא לומר שאינו יוצא בראשי אברים כעבד ולדברי הרמב"ן למה צריך קרא לזה והא קנסא מקנסא לא ילפינן וא"ל כפירוש הרמב"ן דלא תצא כצאת העבדים היינו דה"א שיוכל האדון לפטור עצמו ממזונות ע"י שהפיל שינה וסימא עינה ולגזול ממנה דמי עינו מנעו הכתוב דז"א שצוה הכתוב שארה כסותה ועונתה לא יגרע ע"ש שהאריך הנה זה שייך באמה העבריה אבל לא בעבד עברי דאם ירצה שלא לזונו יצא לחירות ופשיטא דלא יכול לגזול ממנו דמי שינו ועינו ומשלם לו דמי שינו ועינו כמו בחובל בחבירו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מעבדים הלכה ו' ועיין כ"מ שכתב אע"פ שלא מצאתי מפורש אפשר דנפקא לי' מהא דאתקש עברי לעבריה ואני תמה על עצמי דלא זכר שר שהוא מפורש בש"ס דאינו יוצא בראשי אברים כעבד ובאמת שחכם עדיף מנביא דמ"ש דיליף מהקישא לאמה העבריה גם זה נזכר במכילתא והוא דעת ראב"י ועיין במהרש"א שם אבל לדידן ילפינן מקרא דאם בגפו יבא וגם דברי הלח"מ תמוהים דלא נזכר כן בתוס' ע"ש עכ"פ על עבד עברי לא שייך כלל למעט כמ"ש הרמב"ן והרמב"ן בעצמו כתב דלפי שפרט הכתוב בכאן אמה העבריה שמא נאמר א"כ יהא העבריה יוצא בראשי האברי' כדאמרו בקדושין דף י"ד הוקש עברי לעבריה. והנה מ"ש בקדושין דף י"ד באמת לא נמצא שם כלל ההיקש לענין זה וכבר כתבתי שכן דרשו במכילתא הובא ברש"י בחומש פרשת משפטים אבל אני מתפלא על עצמי דמה יענה הרמב"ן (חסר כאן). והנה לכאורה היה קשה לי מה פריך הש"ס האי מלא תצא כצאת העבדים נפקא הא באמת ההפלאה הקשה אם נימא דע"ע אין גופו קונה ורבא חידש דע"ע גופו קנוי וכדאמרו בדף ט"ז שם ואם נימא דאינו קונה א"כ איך שייך למילף מק"ו דע"כ ה"א שאני עבד כנעני דגופו נקנה והרי כל דהוא חציו ב"ח אינו יוצא בראשי האברים כדאמרו בב"ק דף צ' והיינו משום דאין הגוף כלו שלו מכ"ש אם אין גופו קנוי כלל להאדון רק קנין פירות בכה"ג פשיטא דאינו יוצא לחירות ולפ"ז אמה העבריה דודאי גופה קני אם נימא דמעות הראשונות לקידושין נתנו ואם כן קדשה האב לאדון וגופה נקנה לו וא"כ בכה"ג פשיטא דיכולה לצאת בראשי האברים משא"כ בעבד עברי דאין גופו קנוי והרב בעל הפלאה כתב בפשיטות דמכאן יצא לו לרבא דקנוי גופו בעבד עברי ואני תמה דמלבד דהתוס' נסתפקו שם דהתנא דמשנה לא יסבור כן אף גם דשמואל באמת ס"ל להיפך בב"מ דף ק"ג דעבד עברי אין גופו קנוי ע"ש ולדידי' לא אצטריך קרא דאינו יוצא בראשי אברים ולא מסתבר כלל דבאמת נחלקו בזה ת"ק וראב"י אי גופו קנוי והי' מקום ליישב בזה קושית הריטב"א דלראב"י היאך יצא לו שא"י בראשי אברים ולפמ"ש אתי שפיר אבל כבר כתבתי דלא מסתבר כלל לומר כן דא"כ קשה קושיא זאת ואף דאביי מקשה לרבא ורבא ס"ל דעבד עברי גופו קנוי אבל מכל מקום מה קושיא דלמא האי תנא דברייתא ס"ל דאין עבד עברי גופו קנוי (כאן חסר).