שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן צ״ג (ב׳)

מה שהקשה בהא דאמרו בכתובות דף ט' וכ"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה והקשה מהא דמבואר בש"ע אבה"ע סימן כ' דאשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן ט' אינה חייבת מיתה על ידו ונראה לי דה"ה שאינה נאסרת על בעלה וע"ז הקשה דא"כ שם דהיתה קטנה כמבואר בסנהדרין דף ס"ט דהולידה לשבע וא"כ שוב אין מגיע לה מיתה ושוב אינה נאסרת לבועל והנה בתחלת ההשקפה חשבתי כיון דדורות הראשונים הולידו לשבע אפשר דגם לענין עונש הוא כן ועיין בהקדמת פ"י על נשים אבל זה אינו דלעולם קטנה היתה אמנם בלא"ה ל"ק דבאמת גדול שבא על הקטנה הוא חייב מיתה וא"כ נאסרת דעיקר תלוי אם הבועל גדול והבועל בודאי נאסר כל שהוא גדול ואף בהיא אנוסה והוא מזיד נאסר ועיין ב"ש לעיל סי' י"א ובמלמ"ל בהלכות סוטה מ"ש בזה וז"פ ודרך אגב אזכיר מה דאמרו במשנה ריש כתובות שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד ולכאורה שפת יתר למה לא קתני סתם כדי שיהי' לו טענת בתולים ולפענ"ד נראה דהנה באמת אף שבא וטען טענת בתולים יש לחוש לאקרורי דעתא ויוכל לחזור בו אך מבואר בחו"מ סי' ג' דבהודה לפני ב"ד לא יוכל לחזור בו ומטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ לכך צריך לומר כדי שישכים לב"ד למען לא יוכל לחזור בו ובזה יש ליישב קושית התוס' לרש"י דפירש שמתוך כך יצא קול ויבאו עדים ויתברר הדבר דא"כ מה מקשה הש"ס מאי לאו דקא טעין פ"פ ואיך מוכח מזה דנאמן דלמא אינו נאמן רק דיבאו עדים ויתברר הדבר ולפמ"ש יש לומר דאי לאו דנאמן לא הי' מועיל הודאתו בב"ד דלא שייך לומר הודאת בע"ד דהא לא הודה כלל בב"ד דהא לא ידע כלל ודלמא מ"ע היא וכדומה וא"כ שוב יוכל לחזור בו וע"כ דנאמן ושוב הוה הודאתו הודאה ולא יוכל לחזור בו מיהו אכתי קשה דאי נאמן למה לו לרש"י לומר שיבאו עדים הא בלא"ה נאמן לאסרה עליו מטעם הודאת בע"ד אך נראה כיון דלהפסיד הכתובה אינו נאמן א"כ שוב לא מקרי הודאה דהא לענין ממון אינו נאמן וע"כ דלא מהמנינן לי' א"כ שוב יוכל לחזור בו וע"כ החשש שיבאו עדים מיהו ע"כ נאמן בפ"פ דאל"כ לא הי' חשוב הודאה כלל והי' יכול לחזור בו וע"כ דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא ולכך נאמן אבל היא יכולה להוציא כתובתה ומה"ת לומר דיבאו עדים דהא באמת זנות ל"ש וגם י"ל דמ"ע היא ואף דמ"ע ג"כ ל"ש מ"מ כיון דשניהם לא שכיחי מה"ת לחוש שיבאו עדים ויש להמתיק הדברים דהרי התוס' הקשו הא זנות ל"ש וכתבו כדי שלא תשב באיסור כל ימיה חשו אף דלא שכיח וא"כ כל שבאמת יש לומר דמ"ע היא שוב עכ"פ יש לתלות דמ"ע ולא תשב באיסור כל ימיה וע"כ דנאמן הוא לגבי עצמו ושוב תשב באיסור כל ימיה וא"כ שוב יש לומר דיבאו עדים. והנה רבינו יונה כתב דדוקא במכחישתו אבל באמרה אמת שפתחה פתוח אבל נאנסתי באשת ישראל מותרת דיש ס"ס והרא"ש השיג עליו דלא שייך לומר ברי ושמא כל דלית לה מגו והדבר תמוה כמו שתמהו בשו"ת שער אפרים סי' ק"כ וכן בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' ט"ז דלמה ל"ש מגו וראיתי בקרבן נתנאל שכתב לפרש דלענין איסור ל"ש מגו כמ"ש המהרש"א בדף ט' ד"ה לא יעו"ש ולפענ"ד זה אינו דבאמת טעמו של המהרש"א דל"ש מגו דמגו לא עדיף מעדים והרי כל ששויא אנפשי' חד"א אף שעדים יעידו מ"מ אסור ועיין מלמ"ל פט"ו מאישות ולפ"ז זה שייך בתוס' שם דכל דנאמן לאסרה עליו שויא חד"א ול"מ מגו אבל כאן כל שטוען שמא לא שייך שויא חד"א בספק כמ"ש בשיטה בהא דאמר מיקם לא קים לי' דלא שייך שויא חד"א כל שספק לו וא"כ שוב שפיר נאמנת היא. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המהרש"א בעצמו דגבי מדברת עם אחד משמע דשייך מגו אף לענין איסור ולפמ"ש שם לא שייך שויא חד"א דלא שוי' שום אדם אסור עלי' דהא היא היתה פנויה רק דאנן דנין על הולד או שתאסר לכהונה אבל לא שויא חד"א וא"כ שוב שייך מגו אף באיסור דהוה כעדים וז"פ וברור: