שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן צ׳ (ב׳)

והנה הרא"ש כתב בפירושו דהוא מתורת נדר דלא הוה נדר גמור דנדר היינו שיתפיס בדבר הנדור אלא הוא נחשב כאילו נדר צדקה דבפיך זו צדקה והנה ביארתי בחיבורי יד שאול דזה אינו נדר כלל רק דהדיבור מתקיים כיון שהוא דבר מצוה מתקיימים בדיבור והבאתי דברי המהרי"ט שביאר בהדיא כן והוה כמו צדקה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וע"ש שביארתי הדברים היטב ובזה אני אומר מה דפריך והא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ודקדקתי לעיל למה מסיים ואין שבועה חלה על שבועה ולעיל בדרב גידל לא סיים זאת ולפמ"ש הכי מקשה כיון דבאמת אינו נדר דנדר בעינן בדבר הנדור ורק דכיון שהוא למצוה מתקיים בדיבור בעלמא כמו בצדקה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולפ"ז כיון שהוא מושבע ועומד לא חל שבועה על שבועה דלאיזה צורך נדר זאת ואין ריוח באמירה ההיא וכעין מ"ש התוס' בקידושין דף כ"ז דכל דאין ריווח להקדש ל"ש אמירה לגבוה וה"ה כאן דכל שמושבע ועומד למה לי אותה אמירה ולא חל כלל על מה דמושבע ועומד מה"ס ובזה נראה מה דאמרו הואיל ואי בעי פטר נפשי' בק"ש והיינו שוב יש ריוח באותה אמירה שוב הו"ל אמירה לגבוה ודו"ק היטב. והנה הר"ן מקשה בהא דאמר אי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית והא לימוד תורה מצוה ביום ובלילה ובספר בית הלל סי' רמ"ו ביו"ד הקשה דבמנחות דף צ"ט מבואר דבק"ש שחרית וערבית מקיים מצות והגית בו יומם ולילה ועיין ביד שאול סי' רמ"ו מ"ש בזה וכעת נראה דהנה מצות לא ימוש אינו רק בדברי קבלה וחל השבועה על מה שאינו מפורש בתורה וזה כוונת הר"ן בתירוצו שם ודו"ק ובזה מיושב היטב מה שהקשיתי והיא קושית הקדמונים דלמה לא משני דאינו מצווה דוקא על לימוד זה.