שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ס״ב (ב׳)

ולכאורה רציתי לומר כיון דבאמת שני דברים אינם ברשותו של אדם והתורה עשאה כאלו הן ברשותו א"כ זה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דדוקא שלו ממש אבל כל שאינו שלו אף שהוא של ישראל חבירו למה יעבור על ב"י והלא חמץ אינו ברשותו של אדם מה"ת לומר דאף בשל חבירו יעבור על ב"י והלא זה מעולם לא היה שלו. אמנם לפי זה יקשה במה דיליף ראב"י שאור דאכילה משאור דראיה דשלך אי אתה אוכל אבל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה ובצל"ח שם דף כ"ט רצה לומר דלראב"י גם בחמץ של ישראל אחר ג"כ מותר באכילה ע"ש ולפ"ז יקשה מה ענין אכילה לראיה דראיה שאני דחידוש הוא למה יעבור על ב"י והא חמץ אינו ברשותו של אדם ולמה יעבור עליו אבל אכילה מה בכך דאינו ברשותו מכל מקום חמץ הוא וא"כ אדרבא מה דהתורה מיעטה חמצו של עכו"ם הוא חידוש אבל מנ"ל דחמצו של ישראל אחר יהיה מותר והיא קושיא גדולה וא"ל דהיקש הוא דאטו היקש גמור רק דראב"י אומר דכמו לענין ב"י ממועט ה"ה באכילה אבל אכתי של ישראל אחר מנ"ל דשרי לראב"י. ולכאורה רציתי לומר דהרי הר"ן ריש פסחים כתב הטעם דאסור בב"י ועובר הוא משום חומר החמץ דאית ביה כרת ע"ש א"כ יש לומר דה"ה להיפך כל מקום דאינו עובר בב"י ממילא החמץ מותר באכילה ולכך אינו עובר בב"י. אמנם עדין קשה דמה מדמה שאור דאכילה לראיה והא אכילה שאני דנעבדה בו עבירה שהרי בעל החמץ בעצמו עבר עבירה וא"כ לא דמי לשאור דראיה דהרי העכו"ם לא עבר בב"י ואף בחמצו של ישראל אחר לא נעבדה בו עבירה דאף דזה עבר על ב"י אבל לא שייך נעבדה בו עבירה דהוא משום דעשה בו מעשה ועיין סוטה דף ל"ח ובחידושי רמב"ן שנדפס סוף חידושי רמב"ן על יבמות אבל באכילה הרי נעבדה בו עבירה שלש ואפה בעל החמץ עשאו ראוי לאכילה והרי נעבד בו עבירה. אמנם נראה דבשל אחרים מיירי במקום שלא עברו בו עבירה כגון שהאחר מת בעת הגיע הביעור והיורשים לא ירשו אותו וא"כ לא עבר בו עבירה ובכה"ג מותר: