שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ל״א (ד׳)

ובזה מיושב ג"כ מה שהאריך הפ"י שם דהא העבד אינו נעשה שליח לקבל הגט ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ מיירי כאן ביש עדים לקיים הגט או בא"י וא"כ לא מתגרשת מטעם העבד רק מתורת חצר וגיטה וחצירה באין כאחד ודו"ק. ובתשובה שנת ת"ר מ"ש לאבי מורי הרב הגאון נ"י הארכתי בענין אחר עפ"י דברי הסמ"ע סי' ס"ז אם הזכייה רבה על החוב הוה זכות ומקורו מהר"ן יעו"ש. והנה במ"ש דהוה אי בעי לנסוב והבו לי' הנה אחר העיון יש להשיב דכבר הבאתי קושית הקצה"ח ודעת הש"ך דבעינן שיהיה החצר מקודם איך שייך גיטה וחצרה באין כאחד והנה כבר כתבתי בתשובה דש"ה דהחצר הוא שלה רק דכ"ז שהבעל אינה מגרשה הוא שלו וכל שמגרשה ממילא כיון שנסתלק הבעל ממילא הם שלה אמנם כאן קשה דהוא נותן לה העבד והגט ביחד וצ"ל דבאמת העבד נעשה שלה מקודם ואח"כ הגט. ולפ"ז שוב הוה כאומר הבו לי' ולנסוב ברתי' וא"צ ליטול הגט ושוב הוה חוב לה והיא קושיא נפלאה והדרא קושיא לדוכתה והנה הטיב גיטין כתב בישוב קושית הפ"י הנ"ל עפ"י דברי הרשב"א בקידושין דף כ"א דעבד אף דעומד וצווח כיון דיכול לשחרר בע"כ מועיל וה"ה באשה ע"ש והנה אף שדפח"ח והטעים הדברים אבל במח"כ לא העתיק יפה ודברי הרשב"א הם דוקא בעבד דזכות גמור הוא וגם איתא בע"כ אבל גט אשה ניהו דיכול לגרשה בע"כ מכל מקום זכות בודאי אין לה אדרבא חוב הוא לה בודאי אינו יכול לעשות שליח בע"כ דידה וע"ש היטב ותראה כי כן הוא: