שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן רי״ז (ד׳)

שבתי וראיתי דהדבר מוכרח כפירש"י דבעיית הש"ס אזלא אף לאחר קינוי וסתירה דאי נימא דהבעיית הש"ס לא היה רק קודם סתירה יקשה בהא דפשט הש"ס מהא דמוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך ואי אמרת דמצי מחיל לחלי' לקינוי ולבעול וקשה הא שם היה לאחר קינוי וסתירה ובזה לא מצי מחיל והשקאת הסוטה לא היה רק לאחר קינוי וסתירה וע"כ דהאבעיא אזלא אף לאחר קינוי וסתירה ודברי רש"י מוכרחים. ובזה מיושב היטב הא דמשני מ"ש ת"ח דאי בעי למבעל אמרינן לי' אחלי לקנויך ובעל ותמה בשו"ת בית יעקב דבסוטה דף ז' אמרו דת"ח הי' כדי להתרות בו וע"ש בתוס' ולא אמרו כמו כאן ע"ש שנדחק ולפמ"ש אתי שפיר דלאחר דמסיק הש"ס כאן דלאחר קינוי וסתירה לא מצי מחיל שוב אי אפשר לומר דהת"ח היו צריכין לומר דאחלי לקינוייך דל"מ למחול לאחר קינוי וסתירה ולכך הוכרח הש"ס בדף ז' לפי המסקנא לפרש דלאתרו ביה היו צריכין ת"ח דהמים לא יבדוק לאחר שבא עליה ודוק היטב. שוב ראיתי בבית מאיר סי' קע"ו שם שהביא בשם אחי הט"ז הגאון מהר"י הלוי שדעתו ג"כ כהבית יעקב והוא האריך לדחות ולפי שאין אתי הספר והוא מביאו בקוצר לא אוכל לדון עליו ודוק. וראיתי בשו"ת ש"ב הגאון בעל נוב"י מהד"ת סי' קנ"ט חלק אהע"ז שהאריך בענין קינוי ב"ד ורצה לחדש דל"מ קינוי שליח ב"ד דדוקא ב"ד בעצמם צריכין לקנאות לה דל"מ משוי שליח לחוב לאחרים ע"ש. ולפענ"ד דבריו תמוהין דאטו תורת שליחות בעינן כאן ועיקר הטעם היא דלאחר קינוי וסתירה אתרע לה החזקה והוה רגלים לדבר ומה לי ב"ד ומה לי שלוחם כל שיש להם כח לקנאות והיתה צריכה להשגיח בקינוי שלהם מה לי הם ומה לי שלוחם ודוק גם שאר הדברים שם צ"ע אצלי כעת.