שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן רט״ז (ד׳)

והנה בשנת תרי"ד למדתי סוגיא הלז ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דגזרו שמא יחתה חידש המהר"ם לובלין דאף אם לא בא לכלל חיתוי מ"מ עבר על איסור דרבנן דכל שגזרו חז"ל שמא יבא לידי חיתוי אף כשלא חתה אסור ואני הארכתי הרבה בזה ופירשתי בזה מ"ש כמה גדולים דברי חז"ל שאמרו לא יקרא לאור הנר והיינו דבזה טעה דהוא חשב כיון דאינו רק גזירה שמא יטה א"כ כל שברי לו שלא יטה מותר אבל באמת אם לא יטה מ"מ אסור לקרות לאור הנר ולכך קרה לו שהטה שעבר על ד"ח שאמרו שלא יקרא ולכך בא לכלל הטייה. ולפי זה נראה לי דבאמת גם מה"ת אסור לשמש סמוך לווסתה שמא תראה ואף דלשיטת הרמב"ם כל ספק מה"ת מותר מ"מ ה"מ בספק השקול אבל כאן שעלולה לראות אם כן אינו ספק השקול ואסור מה"ת ובפרט בנדה דהוא ספק כרת ולחד נוסחא ברמב"ם בספק כרת מודה. אמנם כ"ז לענין שאסור לשמש וגם אם באמת אירע שראתה עבר על ביאת נדה והוה מזיד בכרת אבל כל שעבר ובעל ולא ראתה דם או שעבר הווסת בלי ראיה אין הווסת מדאורייתא וזה דנחלקו בשבועות אם אמר יכולני לבעול אי הוה אנוס או לא ומשמע שם דמה"ת נחלקו משום דבאמת מה"ת אסור והיינו שם כשראתה באמת אח"כ אבל אם לא ראתה לא עבר רק על איסור דרבנן דהתורה לא אסרה רק שמא תראה אבל כל שלא ראתה שוב לא עשה איסור מה"ת כנלפענ"ד דבר חדש. ובזה חמורים ד"ס מה"ת שהם גדרו גדר לתורה וא"כ אף שאירע שלא עשה איסור מ"מ עבר על גדרם ומשמרתם אבל מה"ת אף שאסור משום ספק כל שעשה מעשה ולא בא לכלל איסור שוב מותר ולא עבר עבירה למפרע ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה שהקשו הקדמונים דאם סמוך לווסתה מן התורה א"כ איך אמרו ביבמות חייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא ומוקי בסמוך לווסתה וראיתי בחידושי הריטב"א בשבועות שם שכתב ליישב דלעולם מדאורייתא אסור סמוך לווסתה ומ"מ הכתוב מבטיחו שלא יבא לידי חטא שתראה בשעת תשמיש והיינו דקאמר קרא ופקדת נוך ולא תחטא ע"ש והדבר תמוה דכיון דאסרה תורה איך סמכינן על הנס שלא יבא לידי חטא ולפמ"ש אתי שפיר כיון דווסתות באמת דרבנן רק שהתורה אסרה שמא תראה וכל שעבר ולא ראתה מותר מה"ת א"כ כל שהכתוב מבטיח שלא יחטא שוב ליכא איסור מן התורה וז"ב כשמש ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש: