שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן רי״ד (ד׳)

ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת החזקה הוה במה דשתקו שדר בו מיד וא"ל דהא לא נתיירא מהשוכרים דהם אינם באים רק מתורת שכירות דזה אינו דהא שפיר נתיירא משום השכירות דשמא יטענו שלא נתנו עדיין ולא יוכל להוציא מידם לגבי זה לא שייך חזקת מרא קמא דאין באין להוציא מידו הבית וגם דיכלו לטעון פרענו לך וא"ל דלא שייך מיגו בעדות דזה דוקא לגבי עדות דעדות צריך להיות מכח דיבורם ולא מכח מיגו כמ"ש התוס' בקידושין דף מ"ג אבל לגבי נפשם נאמנים מחמת מיגו וא"כ שוב לא יהי' נוגעים וא"כ למה שתק בעת ששכרו וע"כ דאמת הדבר וכל שאמת הדבר שוב הוה חזקה גמורה וז"ב ודוק. והנה לכאורה צ"ב לשיטת הרמב"ן א"כ אמאי חזקה שאין עמה טענה לא הוה חזקה כמבואר בב"ב דף מ"א ואמאי הא עכ"פ יש רגלים לדבר מדשתק ולא מחה ולא הוה ריעותא במה דאין לו שטר דהא כבר עבר שלש שנים. ולכאורה הדבר צ"ב לשיטת הרמב"ן ולפמ"ש אתי שפיר דהא בעינן חזקה דהשתא וגם רגלים לדבר דיהיה תרתי במקום חדא וכמ"ש וכל שאין עמה טענה לא מקרי חזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא וז"ב. ובזה מיושב הא דאמרו בדף מ"א שם מהו דתימא האי גברא זבין האי שדה ושטרא הוה לי' וסבר אי אמינא מזבן זבין האי ארעא א"ל אחוי שטרך. והדבר יפלא הא לאחר ג' שנים אין ראיה משטר והרשב"ם נדחק דהוא לא בקי בדינים והדבר יפלא דמה"ת למתלי כן. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש רגלים לדבר מדלא מחה ורק דליכא חזקה דהשתא וא"כ כל דיוכל להיות ששטר היה לו שוב יש לו חזקה דהשתא וגם רגלים לדבר ולזה אמר שפיר דסבר דיאמר לו אחוי שטרך דבאמת ריעותא איכא במה דאין לו שטר רק דאין ריעותא כ"כ כיון דיש לו חזקה ורגלים לדבר אבל זה לדידן אבל הוא בעצמו חושב לטעון טענה שלא יהיה ריעותא כלל וז"ב ודוק היטב: