שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן רי״ב (ד׳)

אך לפ"ז יש לומר בגוף הדין שנסתפקתי באם באו עדים אח"כ אם קם דינא לכאורה נראה דזה דוקא באם יש שודא והב"ד עושין כפי מה שנראה להם א"כ שייך לומר קם דינא והפקר ב"ד הפקר אבל אם אמרינן חולקין הוא רק משום ספק אז כשיתברר בעדים נוציא הדבר דהב"ד עצמם לא עשו בהכרעה מוחלטת רק מספק. איברא דלפ"ז קשה למה ס"ל לשמואל דשודא עדיף הא לר"א דיכול להתברר א"כ למה יהיה שודא ויהיה קם דינא הא הדבר יוכל להתברר וצ"ל דבאמת לא קם דינא ואם יתברר להיפך באמת לא יהיה כן ולפ"ז יש לומר דלכך דוקא במקרקעי אמרו שודא ולא במטלטלי דבמטלטלי מה שגבה גבה ואף שיתברר להיפך יהי' מה שגבה גבה והרי אנן מפסידין בידים דלמא יתברר להיפך ולכך חלוקה עדיף משא"כ בקרקע דלא שייך מה שגבה גבה ולכך שודא עדיף ודוק היטב. והנה בהא דכתב הר"ן דלכך ס"ל לרב יחלוקו משום דס"ל כר"מ דע"ח כרתי וא"כ אין אדם יכול ליפות כחו של זה יותר משל זה כיון דלא גלי דעתי' ולא קפיד שאחד מהם יקדים וק"ל לפמ"ש הרי"ף דבשטרי מכר או בשטרי מתנות אתמר אבל בשטרי הודאות והלוואות לא פליג שמואל וביאר הר"ן דהטעם דבהודאות והלוואות לא שייך שודא לפי שאין השטר חל אלא משעה שהזמן מבורר בשטר ואף שבאו עדים שלוה מקודם מכל מקום לא נפרע ממשועבדים ואף לא מבני חרי והו"ל כמלוה ע"פ דלית ביה דין קדימה וק"ל טובא דהא במכר שדהו בעדים קי"ל דגובה ממשעבדי דמכר יש לו קול וכדאמרו בב"ב דף מ"ב והיא הלכה פסוקה וא"כ שוב שייך שודא דעכ"פ כשיבאו עדים ויאמרו ששטרו קודם וע"ח כרתי שוב אף דבשטר לא מבורר עד שימסור מכל מקום כל שיבאו עידי מסירה ויאמרו שלזה נמסר קודם לו יהא דלית ליה דין שטר עכ"פ מכר שדהו בעדים מקרי ושייך שודא וצע"ג. והנה במה דאמרו שם אח"כ בעובדא דאמי' דרמב"ח דכתבא בצפרא לנכסי לרמב"ח ובפניא לר"ע ב"ח ורב ששת זכה לרמב"ח ור"נ לרעב"ח אמר ליה ר"נ חדא דאנא דיינא ואת לאו דיינא ונדחקו התוס' בקידושין דף ע"ד ובר"ן כאן דהא ר"ש היה מומחה וגדול הדור ואף דלא קיבל רשותא מר"ג מכל מקום הוה דיין וכתבו דאין לו כח לעשות שודא ע"ש. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דהרי רב ששת היה סגי נהור כדאמרו בפסחים דף קט"ז מאן אמר אגדתא בי' ר"ש ובכמה מקומות בש"ס מבואר כן וא"כ הרי קיי"ל דסומא פסול לדון וכדאמרו בסנהדרין וכן קיי"ל בטוש"ע חו"מ סי' ז' ולפ"ז ע"כ מיירי בקבלו עלייהו בע"ד. ולפ"ז נראה לי דהבע"ד יכול לומר דלא קבלו עלוי' כ"א לדון ולא לשודא דדייני והרי מבואר בחו"מ סי' כ"ב דיכול הבע"ד לחזור בו כל שקיבל עליו אם נתברר שטעה ועיין שם בסי' כ"ה ובש"ך ס"ק כ"ד כ"ה וא"כ גם בזה נלפענ"ד דאין לו כח לפסוק שודא דדייני וזה דין חדש לפענ"ד וצ"ע. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש בהא דאמרו בגיטין דף פ"ו דהלכה כר"א בגיטין אבל לא בשאר שטרות ואינו מובן לכאורה מה נ"מ בין שטרות לגיטין לענין ע"ח כרתי. ואמרתי בזה דבר חדש דהנה באמת יש לומר דל"ש ע"ח כרתי בגיטין דהא כל שע"ח כרתי צריך לומר דעדיו בחתומיו זכין לו והרי בגט ע"כ לא שייך עדיו בחתומיו זכין לה דהא הוה חוב לה ועיין ב"מ דף י"ט דבשטר שחרור למ"ד דחוב הוא לעבד לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ בגט נמי לא שייך עדיו בחתומיו זכין לה וכל דל"ש עבחז"ל בגט מסתבר לומר דע"מ כרתי שהם גורמים העיקר הגט אבל בשאר שטרות דשייך עדי' בחתומיו זכין לו יש לומר דע"ח כרתי ועיין בר"ן פרק המגרש שם במה שפלפלו הרמב"ן והר"ן שם ותמצא סעד לדברי ויש לפלפל בדבריהם שם ולא נפניתי כעת להעמיק בדבריהם: