שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״י (ב׳)

בהיותי בק' בערזאן שנת תד"ר שאלני אברך אחד ושמו מוה' משה ליבטאניס בהא דאקשו הש"ס במנחות דף פ"ד ורמינהו לאכלה ולא לשריפה אינו רק לאו הבא מכלל עשה א"כ מהראוי שעומר דהוה עשה דקום ועשה שידחה לעשה הבא מכלל לאו. והנה בפשיטות ל"ק כאשר השיב כבוד אבי מורי הגאון נ"י ונזרקה מפי שנינו דהרי הש"ס מקשה התורה אמרה לדורותיכם וכו' ליתי מדאשתקד וכו' וא"כ כיון שאפשר להביא מאשתקד להס"ד א"כ עכ"פ ל"ש דליתי עשה ולדחי דהא אפשר בשל אשתקד ולא גרע מאילו הי' ל"ת ממש ואפ"ה כל דאפשר לקיים שתיהם אין העשה דוחה ומכ"ש לשיטת הב"י באו"ח סי' י"א דכל דישנו בעולם להתקיים באופן אחר אין העשה דוחה ומכ"ש כאן וז"ב. אך באמת להמעיין בסוגיא יש לפקפק דבהס"ד דהקושיא לא הוה ידע כלל מזה וא"כ מה פריך מלאכלה ולא לשריפה. אך נראה לפענ"ד לחלק דע"כ לא אמרו דאם העשה הוא מכלל לאו דהעשה דוחה רק בעשה דמצרי ואדומי דכיון דהתורה לא ביארה בהדיא האיסור דמצרי ואדומי בדור ראשון ושני רק בשלישי ביאר ההיתר בפירוש ומזה נשמע דדור שני וראשון אסור א"כ קליש העשה דהרי לא ביאר האיסור בפירוש אבל כאן דהתורה אמרה דפירות שביעית לאכלה א"כ חזינן שהקפידה התורה שיאכל הפירות שביעית וא"כ כל ששורפה הרי לא נתקיים מצות התורה וא"כ מה בכך דהוה לאו הבא מכלל עשה דהוא עשה מ"מ עכ"פ מבטל מצות עשה של התורה בזה שאינו אוכל והתורה אמרה לאכלה וז"ב. ולכאורה רציתי להביא ראיה לזה מהא דאמרו במנחות דף ס"ח לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללה אצלה ביו"ט והקשו בתוס' נימא דאסור משום משקה ישראל מן המותר לישראל ולפמ"ש יש ליישב דמשקה ישראל אינו רק לאו הבא מכלל עשה והעשה דעומר היה דוחה זאת ולכך אמר שכן לא הותר מכללה אצלה ביו"ט וא"כ ממילא הקפידה התורה שלא יאכל והיאך יהא מנחות דזה גופא מורה ממשקה ישראל שיהיה מותר להדיוט ודו"ק וא"ל דכיון דהתורה אמרה ממשקה ישראל א"כ פרטה המצוה דוקא מדבר המותר להדיוט א"כ כל שאינו מדבר המותר להדיוט לאו מצוה היא כלל ולא שייך העשה כלל דז"א דעיקר המצוה היא שיביא המנחה ובעצמותה מנחה היא רק דארי' דאיסורא רביע עלה וא"כ כל שאינו רק לאו הבא מכלל עשה היה המצוה דוחה ורק כיון שלא הותר להדיוט זה גופא הקפדת התורה וא"כ לכך דייק לפי שלא הותר להדיוט וא"כ ל"ש בזה דהעשה ידחה אותה וז"ב ועיין רמב"ם פ"ו מאיסורי המזבח הי"ז שכתב דלכך לא יביא מערלה וכה"כ דהו"ל מהב"ע הרי דמקרי מהב"ע ועכ"פ המצוה נתקיים בזה ואם איתא אין כאן מצוה כלל וע"כ דגוף המצוה בעצמותה הוה מצוה וכמ"ש והא דלא דחה משום דאינו מקרי עשה קלישא כל שעיקר הקפדת התורה שלא יותר להדיוט הו"ל עשה גמור. ובזה הנה מקום אתי ליישב קושית התוס' במנחות דף ה' ע"ב ד"ה שמן שהקשו דאם לא בא להתיר לאו של שביעית אקרי כאן ממשקה ישראל. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן שפיר יוכל לומר דהעשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה ולא שייך כאן לומר דהתורה הקפידה שלא יביא מדבר האסור להדיוט דהא מצות עומר בשביעית ע"כ היה בזה שאסור להדיוט ולגבוה הותר אף שנאסר להדיוט וכדאמרו שם בהדיא וא"כ לא שייך כאן ממשקה ישראל והא דקאמר לאכלה ולא לשריפה אף דמצות התורה בכך זה אינו דלהס"ד דלא ידענו מלדורותיכם ושא"א בע"א א"כ לא שייך לומר דהתורה לא הקפידה בכך לענין המצוה וזה באמת מה דאמרו שם התורה אמרה לדורותיכם ואת אמרת תבטל וז"ב ודו"ק.