שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן כ״א (ב׳)

וכעת עש"ק ויצא תרכ"ד אמרתי לפמ"ש בחו"מ סי' קצ"ה דבכל הקנינים לאחר כדי דיבור א"י לחזור ובק"ס כל זמן שעסוקין באותו ענין וכתב הע"ש והסמ"ע דבמה שעושה קנין בגוף הדבר ודאי הי' בישוב הדעת משא"כ בשאר דבר ע"ש ולפ"ז תכ"ד אף במה שעושה בגוף הדבר יש לומר דבפתע פתאום נעשה הדבר וכמ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ה יעו"ש ולפ"ז נראה לי ברור דלכך בהקדש אף בתכ"ד מועיל דהרי אמרו בב"ק דף כ' הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ופירש"י משום דדעת שכינה איכא וא"כ שוב מועיל אף בתכ"ד ולפ"ז במקום דליכא רווחא להקדש לא שייך דעת שכינה ושוב א"ש כנ"ל וזה מ"ש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו אף דאינו עושה שום קנין וליכא רק דיבורא בעלמא ואיכא למימר דיוכל לחזור בו עכ"פ כל זמן שעסוקין באותו ענין קמ"ל דהוה כמסירה להדיוט ועושה בגוף הדבר קנין כמו שמותר להדיוט ולפ"ז אף תוך כדי דיבור נמי כיון דדעת שכינה איכא. עוד נראה לי דבר חדש דלכך בהקדש אף תכ"ד מועיל דהנה כבר נודע מ"ש הט"ז באו"ח סי' ש"ו דלכך מותר להקדיש בשבת דמסתמא כשמקדיש מן הסתם חושב מקודם שבת להקדיש ושוב חל מקודם דנדיב לב עולות וכל שלא הי' בדעתו מקודם אסור ע"ש ולפ"ז עכ"פ לא שייך תכ"ד דעכ"פ מהרהר קודם והוה יותר מכ"ד בצירוף הרהור. ולפ"ז יש לומר דהא דהרהור מועיל בהקדש משום דכל נדיב לב עולות אבל כל שב"כ וב"כ הוא הקדש שוב אין נ"מ להקדש ושוב ל"מ תכ"ד כל דאין רווחא להקדש ודו"ק. וכשאמרתי זאת לא"מ הגאון נ"י קלסי' ואמר דלדעתו פשוט הטעם דמותר להקדיש בשבת דהא הרהר מקודם והרהור מותר ובאמת זה אינו דהרהור ג"כ אסור בשבת עצמו וגם כיון דעי"ז חל ההקדש שוב אסור להרהר דה"ל כמעשה וא"ל דעכ"פ כבר הרהר דז"א דאם נימא דל"מ שוב יתקן האיסור בזה ובכה"ג מהראוי לומר דלא מהני וכמ"ש המהרי"ט ודו"ק: