שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ט (ד׳)

ובחידושי אמרתי בזה דבאמת נראה ענין ע"א דמהימן לשבועה ולא לממון יש לומר דבאמת עפ"י הרוב בודאי לא משקר רק דמכל מקום מיעוט יש דמשקר וא"כ להוציא ממון אינו נאמן דדלמא משקר אבל שבועה האמינה תורה ע"א. ובזה אמרתי בחידושי ליישב דברי התוס' בב"מ דף ג' שהקשו דמנ"ל דכופר הכל פטור וא"ל מטעם דאין אדם מעיז דא"כ בבנו דמעיז מא"ל וא"ל מדאיצטריך ע"א דהא אצטריך בטענו בספק עפ"י עד והדבר תימה דדלמא אצטריך ע"א למקום שא"י להעיז דפטור מטעם חזקה דאין אדם מעיז ושפיר אצטריך ע"א וכבר תמה בזה המהר"ם שיף וכ"כ הרבה ענינים בזה בכמה תשובות. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הטעם דאין הע"א נאמן לממון הוא משום דדלמא הוא מן המיעוט דמשקרי ואין הולכין בממון אחד הרוב דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ועיין תוס' ב"ק דף כ"ז. ולפ"ז אם נימא דכ"ה פטור משום חזקה דאין אדם מעיז שוב יקשה היאך העד מחייב שבועה ונימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא וע"כ דכ"ה פטור מגזירת הכתוב ולא בשביל החזקה ושוב שפיר חייבה התורה עפ"י עד דכל שאין מוציא ממון אזלינן בתר רוב ולא משקר העד ודו"ק. ובזה יש לומר הטעם מ"ש הש"ך דכל שיש כאן מחוייב שבועה וא"י לשבע משלם אין העד נאמן והיינו משום דכל שבא לממון שוב אמרינן דלמא משקר דלימא סמוך מיעוטא לחזקת ממון. ובזה מיושב היטב הא דכתבו דאצטריך בטענו בספק עפ"י העד והקשה הגאון מוה' משלם זלה"ה דהא יוכל לתבעו לפרוע לו מה שנתן לו ויצטרך לשבע ואז לא יועיל העד לפטור מהשבועה דהו"ל מחושואיל"מ ומה הועילה התורה בעד. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בעת שבא העד להעיד עוד לא היה מחושואיל"מ ונאמן העד והו"ל כעין מ"ש הרמב"ם דאיסור בע"א הוחזק ונאמן אח"כ אף להמית על ידו. ולפ"ז גם כאן אין העד נאמן לענין הכתובה משא"כ במזונות דהיא מוחזקת. אבל אחר העיון זה ליתא דא"כ היאך עד נאמן בעדות אשה הא יש לו חזקת חי ולאשה חזקת א"א ונימא סמוך מיעוטא לחזקה. ובאמת גוף ענין סמוך ל"ש בעד כמ"ש התוס' לענין דיינים וכמו שביאר בתומים בקונטרס תקפו כהן דהא לפי מאמר הדיינים ליכא שום מיעוטא ועיקר כדבריהם ע"ש ולפ"ז ה"ה בעד אחד כל שאומר שכדבריו כן הוא ונאמן שוב ליכא מיעוט כנגדו. אך נראה דאם נימא דע"א באשה אינו נאמן כ"א משום דדייקא ומנסבא א"כ לא האמינה תורה לעד לגמרי שוב אינו רק משום רוב וכל דתובעת כתובה וחשו דלא דייקא שוב שייך סמוך וכמ"ש ודו"ק היטב בכל מ"ש. ועוד יש מקום לחלק בין אם תובעת כתובה ואח"כ בא העד לסייעה בין אם בא העד תחלה ואח"כ באתה לתבוע הכתובה דאז כבר אתחזיק העד בעדותו וכמ"ש ודו"ק. והנה בהא דאמרו קטנה וספקה והיינו דלא שייך חשש צררי בקטנה לכאורה קשה דא"כ היאך מביא הרי"ף ראיה דחנן דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי הוא דוקא בעמד ופרנסה אבל לוותה ואכלה לא והביא מהא דאמרו בממאנת דלוותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה וקשה דלמא טעמא דחנן דלכך הניח מעותיו על קרן הצבי משום דהא עבד ואשה פגיעתן רעה וא"כ כל שלוה לה ע"כ שהניח מעותיו על קרן הצבי דלא יוכל לגבות מידה כ"א כשיהי' לה נכסים ולאחר מות בעלה ומבעל לא יכול לגבות דלמא יטעון שהתפיס לה צררי ולא תרצה לשבע לשקר ודלמא תפס לה באמת ולכך הניח מעותיו אף בלותה אבל בקטנה שפיר גובה דהא ל"ח לצררי בקטנה ולכך בלא מיאנה שפיר גובה. אמנם נראה כיון דאם עמדה ומיאנה לא יכול לגבות א"כ שוב הניח מעותיו על קרן הצבי דדלמא תמאן ושפיר מביא הרי"ף ראיה. והנה הכ"מ סוף הלכות נחלות כתב לחלק לדעת רבינו בין נשתטה דנותנין צדקה דהיינו דבר אחד משום דמשתעבד מעותיו לצדקה וביצא לדעת אין נותנין צדקה משום דנותן שם צדקה בכ"מ שהוא ע"ש והקשה בנתיבות המשפט הספרדי הובא בשעה"מ פי"ב מאישות הי"ד דא"כ מ"פ הש"ס בכתובות דף מ"ח על מר עוקבא מהך דמי שהלך הא שני ושני והיא תימה גדולה ומ"ש ליישב בזה יפה דחה השעה"מ שם. ולפענ"ד הדבר פשוט דהרי רב חסדא אמר כן בשם מר עוקבא והרי רב חסדא ס"ל דדבר אחר הוה תכשיט וא"כ לענין תכשיט לא שייך לחלק בין נשתטה להלך למה"י ושפיר מקשה הש"ס אליבא דר"ח וע"ז הוצרך לחלק בין יצא לדעת לשלא לדעת וכפירש"י דבזה מסתמא הניח מעות. והנה אי קשיא הא קשיא לפי מה דמוקי בכתובות דף ק"ז דמיירי בשמעו בו ע"א ואם כן הרי עכ"פ מידי ספק לא יצא דשמא מת שהרי לאנסובי מהמנינן ליה לע"א אף דלענין ממון לא המני' עכ"פ מכלל ספק לא יצא וא"כ למה אין נותנין צדקה הא ספק צדקה להחמיר כמבואר ביו"ד סי' רנ"ט ודלמא מת וצריכין ליתן צדקה ולפמ"ש הרמ"א ביו"ד שם לחלק בין הוא ליורשיו ג"כ לא אתי שפיר דכאן ממ"נ אם הם יורשים ע"כ שמת וצריך לתת צדקה ונכסיו משועבדים ואם לא מת שוב אינם יורשים כלל עדיין וגם לחלוקו של הט"ז קשה כאן ועיין בחיבורי יד שאול מ"ש שם ולכל החילוקים יש להקשות כאן וצ"ל דלענין ממון אין ע"א נאמן ואין כאן שום ספק שמת ואמרינן דלא מת ומוקמינן ליה בחזקת חי וחזקת ממון עם חזקת חי בודאי אין ע"א נאמן כלל. ובזה יש ליישב מה דהביא הש"ס שם הפלוגתא דדבר אחר ולכאורה שם לא הובא הברייתא לדינא בפ"ע רק להקשות לשמואל ואחר כך מייתי הש"ס עוד ת"ש אחרים ואם כן מדוע הביא הך פלוגתא באמצע ולפמ"ש אתי שפיר דאחר שמוקי דשמעה בע"א ס"ד אמינא דצדקה ודאי יהבינן שהרי הוה ספק צדקה להחמיר וע"ז קמ"ל דאפ"ה לא יהבינן ודוק היטב ועיין מחנה אפרים הלכות מלוה ולוה וריבית סי' א'. והנה בהא דאמרו כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי הקשו על הרמב"ם דס"ל דאלמנה שתבעה מזונות משביעין אותה והיא היפך הסוגיא דבששמעו בו שמת לכ"ע משביעין אותה בסוף ולא בתחלה וכ"כ בזה בכמה תשובות. וכעת נראה דבר חדש דהנה באמת גוף סברת רבינו תמוה דלמה נצרכה שבועה והלא תשבע בסוף כשתבא לגבות כתובה ולא שייך חשש התפסת צררי נראה לפענ"ד דבר נכון דבאמת בלא"ה כל אלמנה שנשבעת היא תימה דהא תו"ז הוא וכתבו התוס' בגיטין דף ל"ד דמפני שהיא תנאי ב"ד חשו ביותר להתפסת צררי אך לפענ"ד אין צורך לכל זה דהרי אנן קי"ל כאבא שאול דאפילו פטרה בפירוש ל"מ לגבי יורשים שחכמי' תקנו שלא תטול רק בשבועה ולפ"ז אף להפוסקים דמועיל פטור בפירוש אבל כל שלא פטרה בפירוש שוב הוה בכלל דברי אבא שאול דהבא לפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה ואף דבכל תו"ז גובין אף מיתומים בלא שבועה היינו דוקא במקום שמשכחת לה שיהיה לגבי היתומים כבר הגיע הזמן אבל כאן בכתובה לעולם היא בתוך זמנו לגבי היתומים וא"כ מעקרא לעולם השבועה בכה"ג נתקנה. ויתכן יותר דכבר נודע מ"ש הרמב"ן דתקנה שהיא לכל העולם מתקנין אף שהוא מיעוט דבכל העולם יש מיעוט ולפ"ז בשלמא בכל חוב דאינו תקנה בשביל כל העולם א"כ אף שאירע באיזה פרט שמת ת"ז מכל מקום נפרעין מהן משום דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ואף שעכ"פ יש מיעוט שפורעין בתו"ז מכל מקום אותו איש שאנו דנין עליו הוא מהרוב אבל כתובה דכל כתובה לגבי יתומים הוא תו"ז א"כ שוב שייך התקנה דהא מיעוט יש שמתפיסין צררי לנשותיהן וז"ב כשמש ולפ"ז שפיר גם למזונות משביעין כיון דאתה חושש למיעוט אף שעפ"י הרוב אין מתפיסין צררי אם כן לא שייך לומר שתשבע בסוף ולא שייך חשש צררי דהא באמת בלא"ה לא שייך צררי דהא הוה תו"ז ורק דחיישינן למיעוטא א"כ שוב שייך לחוש שמא לא תבא לידי גבוי כתובה ותמות ולא תשבע ובפרט כל שאתה חש שמא אתפסי' בודאי תשמט עצמה מלשבע וא"כ שוב חז"ל משום תיקון כל העולם תקנו שתשבע אף שעפ"י הרוב ליכא חשש התפסת צררי כלל וז"ב. ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה דוקא באלמנה אבל כאן בששמעו בו שמת ולפי המסקנא היינו בע"א וי"ל דהרמב"ם מפרש גם הס"ד היינו בע"א ולא חש לקושית התוס' ד"ה ששמעו ע"ש ואם כן לא הוה עדן בכלל התקנה דאין נפרעין מנכסי יתומים דהיתומים א"י לירד לנכסים בע"א ואם כן שוב בודאי לא חיישינן לצררי וסמכינן על מה דתשבע לבסוף דעדן לא חל בזה תקנת חכמים ודוקא בבאה לגבות מנכסי יתומים בודאי ודוק. ובזה מיושב היטב קושית הרמב"ן מהא דאמרו בגיטין דף ל"ד מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה אין לה מזונות ואמאי לא קאמר משום דצריכה שבועה וביומי דרב קל נדרא ולפמ"ש אתי שפיר דהרי באמת כל טעמו של הרמב"ם הוא משום דאבא שאול דכל הבאה לפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והיינו אף שאין שום חשש עפ"י הרוב מכל מקום תקנת חז"ל היה על המיעוט ולפ"ז הרי נודע מ"ש באהע"ז סי' צ"ח בסופו דאם א"י לשבע גובית שלא בשבועה דגם אבא שאול לא אחמור בכה"ג ולפי זה כל שא"י לשבע שוב בודאי היתה נוטלת שלא בשבועה ודוק היטב.