שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ז (ד׳)

והנה בהא דכתב רבינו הרמב"ם ז"ל פט"ו ממ"א הל"א דעכבר שנפל לשכר משערין אותו בששים וכתב הלח"מ דלמה לא לבעי ס"א כמו ביצה שיש בה אפרוח דשיערו בס"א כיון דהוה בריה וכוונתו למ"ש בהי"ט שם והיינו בזרק גוף הביצה והטעם צריך ס"א וה"ה כאן וכתב כיון דאינו רק שמא ספק משביח די שנאסור אותו וא"צ היכר ע"ש ואני תמה דלפ"ז תמוה דברי הב"י שכתב דאמרינן בש"ס דהא דעכבר מאיס הוא במתא דאילו בדברא עולה על שלחן מלכים וכ"כ בש"ע סי' ק"ד ס"א ודייק הש"ך מזה דס"ל כיון דעולה על שלחן מלכים אינו פוגם אף ביין ושמן וכ"ש בשכר וחומץ ולפ"ז יקשה שוב מהראוי שיהיה צריך ס"א. ובאמת בלא"ה תמה הש"ך על הב"י דברי"ף ורמב"ם לא מוזכר כלל חילוק בין דברא למתא וכתבו בסתם עכברא אבל יותר היה לו לדייק דא"כ היה צריך ס"א דהוה בריה וצריך היכר. הן אמת דגוף דברי הב"י תמוהין דהרי בעכברא דדברא מיירי רב ואפ"ה מספקא ליה אי נטל"פ מותר והכא חידוש הוא ואם כן מבואר דגם עכברא דדברא אף שעולה על שלחן מלכים מכל מקום פוגם התבשיל וכבר נתעורר בזה הש"ך. והנני יוסף דלפענ"ד דברי הב"י תמוהין ביותר דמה שאמרו ודלמא ס"ל לרב נטל"פ מותר והכא חידוש הוא דהא ממאיס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפ"ה אסרה תורה הלכך נטל"פ נמי אסור באמת רש"י ותוס' נדחקו בזה אבל הדבר פשוט לפענ"ד דהרי חזיר דאסרה תורה לא מצא הרמב"ם במורה טעם למה נאסר וכתב שהוא מתגולל בעפר ובדברים המלוכלכים וא"כ בדילי מיניה ואפ"ה אסרה תורה ואם כן לפי זה מובן החילוק שבין דברא למתא שהרי גם בחזיר הקשו כלם דאם כן חזיר היער למה נאסר והא הוא נקי ואינו מתגולל בעפר וא"כ יכרסם חזיר היער ועיין ביערת דבש בדרושיו מ"ש בזה וא"כ לפ"ז מה ענינו אם בנטל"פ בשכר או בחומץ שזה ודאי מהראוי להתיר. הן אמת דלפמ"ש רש"י סתירה מזה לשיטת המורה שכתב דהחזיר אסור משום שמתגולל בעפר והרי אדרבא משום זה הוה חידוש בעכבר מה דהוצרכה התורה לאסור אותו לשיטת התוס' יש ליישב ואולי יש לומר דזה גופא הטעם דהתורה אסרה משום דמאיס ולכך אסרה תורה משום בל תשקצו דהוא מאוס ולפ"ז שפיר מבעיא לי' דלמא גם נטל"פ בשכר אסור בזה ועכ"פ דברי הב"י תמוהים. ומה שנראה לפענ"ד בכוונת הב"י דבאמת אין ענין מה דמאיס לענין נטל"פ. אך לפענ"ד נראה דבאמת צריך להבין דמה ס"ד דבעלמא שרי נטל"פ והכא כיון דממאיס מאיס ואפ"ה אסור וא"כ גם נטל"פ אסור ומה סברא היא זאת דהא אדרבא אין לך בו אלא חידושו ודי מה שאסרה תורה עכבר עצמו ולא פליטתו אמנם נראה דלפמ"ש התוס' דהוה ס"ד כמו דאסור גוף העכבר אף דנטל"פ ה"ה פליטתו תאסר ולפ"ז נ"ל דאדרבא בזה לא שייך ביטול דהא באמת הרשב"א כתב בחולין דף צ"ח דטעם כעיקר הוא לפי שטעימתו זו היא הכרתו והו"ל איסור ניכר ולפ"ז במקום שאסור נטל"פ ואם כן הרי בודאי מרגיש טעם הפגום וא"כ לא שייך ביטול דהרי מכיר הטעם ואיך שייך ביטול והרי טעימתו זו היא הכירו ולפ"ז לפי המסקנא דאמרינן דאתי הלכתא כוותיה היינו כמ"ש הרשב"א הובא בב"י דלית הלכתא כר"ש ואף דממאיס ואסור הוא עצמו אבל פליטתו שרי דאין לך בו אלא חידושו דוקא כשהוא בעין ולא הפליטה לכך גם בעכברא דמתא מותר הפליטה ובטל בששים ולפ"ז עכברא דדברא אדרבא יותר בטל בששים דהא הוא לשבח וא"כ כל שנטל"פ ודאי שרי ובטל בששים ואם כן לפ"ז מה שכתב הב"י דעכברא דדברא אינו מאוס לא דס"ל דהוה לשבח בשכר רק להיפך דבזה לא הוה אבעיא כלל גם נ"מ לענין שיהי' צריך ס"א כנגדו דהו"ל בריה כמ"ש הלח"מ וגם נ"מ למה דמבואר בסי' ק"ג דדברים שאינם פגומים בעצמם אוסרים אף באלף ועכ"פ גם הב"י מודה דבשכר גם בדברא נטל"פ ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרטוטי אמרטוט שהאריך הט"ז דלא שייך ביטול לא בששים ולא ביטול ברוב ביבש ביבש ואחריו החזיק הפר"ח והנני יוסיף דלכך ל"מ ששים דכבר הבאתי מחלוקת האחרונים הנוב"י והישע"י ואני הראיתי חבל נביאים ראשוני' ואחרונים שמבואר בדבריהם דאף דאיסור בטל בששים היינו הטעם אבל גוף האיסור צריך לבא לידי ביטול ברוב והארכתי בזה ואף שכתבתי שם דכל שבטל הטעם הו"ל כעפרא בעלמא אבל זה אינו דהרי אינו ברור שיצא כל הטעם רק מספק מחמירין ומכ"ש כאן דעכבר גופא מאיס ואפ"ה אסרה תורה ואם כן בודאי לא שייך ביטול ברוב וא"כ שפיר ל"מ אף ביטול בששים. ומה שהקשה מהרשב"א שכתב לענין קום דבטל באמת שהב"י בסי' קט"ו תמה על הרשב"א ע"ש אבל גם דברי הרשב"א אין ראיה דשם אטו ברור שהקום הוא משל נבלה והרי מה"ת לא חשו רק שחז"ל חשו וא"כ עכ"פ בטל ברוב דלא שייך לומר דניכר האיסור דהא לא ידענו אי הקום מנבלה ושאני עכבר דניכר האיסור ול"ש ביטול ברוב ודוק היטב. ובמ"ש למעלה דנ"מ לענין בריה לכאורה אם נימא דגם עכברא דדברא אינו נ"ט לשבח שוב לא הוה בריה כמ"ש הלח"מ. אך לפענ"ד סברת הלח"מ דחוק אבל פשוט לפענ"ד דענין בריה וכל דברים החשובים הוא משום חשיבתן ולפ"ז כל שהעכבר בעצמותו פגום רק דגזירת הכתוב הוא והתורה אסרתו אף שהוא פגום אבל חשיבות בריה לא שייך בזה ואף דגיד חשיב בריה אף דאינו בנו"ט היינו דאין בו נו"ט אבל עכ"פ גם לפגם אינו נו"ט כלל והוה כמו לא לשבח ולא לפגם דאסור כמבואר סי' ק"ג ועיין ש"ך שם אבל כל שנו"ט לפגם ודאי ל"ח ברי' ולפ"ז עכברא דדברא ודאי חשוב בריה ודוק היטב: