שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ב (ד׳)

והנה מן האמור בכאן הי' נראה לפענ"ד דבר חדש בהא דאמרו בכריתות דף ח"י השוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וחכמים פוטרין והקשו בתוס' דאמאי פטרו חכמים הא חכמים ור"מ ס"ל דירעה עד שיסתאב ואם כן הוה הקדש וכתבו דלא היינו אותן חכמים ע"ש. אמנם לפמ"ש באמת כבר כתבתי דשוחט בחוץ מהראוי לפטור דהא עיקר השחיטה בשביל קבלה בעי פנים והרי מקבל בחוץ פטור וכמ"ש בלוית חן. אך באמת לכל התירוצים שכתבתי אין מקום לקושיא זו דעכ"פ כיון דבעי פנים בשחיטה יהיה מאיזה טעם שיהי' עכ"פ בעי פנים ולכך כל ששחטו בחוץ חייב ולפ"ז זהו בכל הקרבנות אבל באשם תלוי דאם יתוודע אף לאחר השחיטה שלא חטא השחיטה פסולה ואם כן היאך אפשר לחייב על השחיטה דהא כל עיקרו של שחיטה הוא משום הקבלה ואל"ה לא בעי פנים כמ"ש התוס' בהדיא וכיון דכאן יש ספק שמא לא תגיע לידי קבלה ויהיה אסור לקבלה ואם כן שוב אינו מהראוי לחייב על השחיטה בחוץ וז"ב בסברא. ואם חומה היא הבא נבא לבאר דברי הראב"ד פח"י מקרבנות הלכה י' שכתב על דברת הרמב"ם דאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור והראב"ד תמה דהרי בתוספתא מפרש דחייב בהקריבה בחוץ והדברים תמוהים בזה כמ"ש הכ"מ שש"ס ערוך הוא בכריתות דהשוחט בחוץ אשם תלוי דפטור שלא נקבע האיסור ועיין בשו"ת זקני הגאון הח"ץ ז"ל סי' קס"ג שהפליא בכוונת הראב"ד וכאיש גבורתו שכוון האמת וגם אני בתשובה אחת דרכתי בעקבותיו ולפמ"ש כעת אתי שפיר דלפמ"ש זהו לענין השחיטה דלא בעי פנים רק בשביל קבלה אבל בהקרבה של הדם והאימורים א"כ למה לא יתחייב משום שהקריב בחוץ וז"ב כשמש. אמנם בגוף דברי הרמב"ם הנה השגת הראב"ד גדולה וחזקה כמ"ש זקני הגאון ז"ל דשאני בין זריקה והקטרה לשחיטה כמו שהאריך שם ובאמת שכל המעיין ישר הולך יראה כי דבריו נעמו אבל אני תמה על עצמי דדברי הרמב"ם נכונים שהרי באותה הלכה סיים וכל קרבן שפטור על שחיטתו בחוץ כך פטור על העלאתו ואם כן כיון שעל השחיטה מבואר בכריתות דפטור ובזה מודה אא"ז הח"צ דפטור וא"כ גם על הזריקה והקטרה פטור דהא לא נתחייב על השחיטה וא"כ יפה כתב רבינו כיון דעל השחיטה מבואר בכריתות דפטור ושוב פטור על ההעלאה ויפה תמה הכ"מ דהוא ש"ס ערוך והיינו דכיון דמבואר בש"ס דפטור על השחיטה ממילא פטור על העלאה והראב"ד אולי סובר דגם על השחיטה חייב וכמ"ש הח"צ שם דיש לומר דס"ל כמ"ש התוס' דלאו היינו אותן חכמים דאמרו דירעה עד שיסתאב וא"כ עכ"פ הרמב"ם דס"ל דעל השחיטה פטור גם על העלאה פטור ובא וראה כמה יקרו דברי רבינו שבאותה הלכה העתיק הדין דכל דפטור על השחיטה פטור על העלאה ואין לו מקום לשם דהי' לו להביא אחר גמרו דיני שחוטי חוץ כלם ולפמ"ש בא לבאר דברים שלא יקשה קושית הראב"ד ומאוד נפלאתי על זקני הגאון שלא הרגיש בזה שכתב רבינו באותה הלכה הן אמת דאינו מבואר הדבר בפירוש רק דלמדו ממ"ש רש"י במשנה דהמולק את העוף וכמ"ש הכ"מ וכוונתו לרש"י דף קי"א ע"ב במשנה ד"ה שחט בחוץ ודוק היטב. ודרך אגב ארשום מה שחידשתי בט"ו שבט תרכ"ו ד' יתרו בהא דאמרו שחיטה לאו עבודה היא ועיין תוס' יומא דף מ"ב ובזבחים דף י"ד כל הפירושים בזה ולפענ"ד נראה עפ"י מה שמצאתי ברמב"ן על התורה פ' יתרו בפסוק לא תבנה אתהן גזית האריך שם שברזל היה אסור להיות במקדש ובבית עולמים וכתב שבבית עולמים לא נעשה שום ברזל זולת הסכינים כי השחיטה אינה עבודה יעו"ש ואני אומר הרי זה בא ללמד ונמצא למד דמה"ט אמרו השחיטה לאו עבודה דהרי סכין עשוי מברזל ואם הי' עבודה לא יכשר בה ברזל וזה דבר חדש איברא דאין ראיה דהרי מותר לשחוט בצור ובזכוכית ובקרומות של קנה וא"כ שוב לא יהי' ברזל ואפ"ה יכול לשחוט בו. מיהו לפמ"ש הב"ח ביו"ד סימן וא"ו דמתכת הוא המובחר ולכתחלה אין שוחטין רק במתכת אם כן יש ראיה דשחיטה לאו עבודה דבקדשים ודאי מצוה מן המובחר במתכת והתב"ש דחה דבריו ולפמ"ש יש ראיה לדברי הב"ח ומתכת בודאי ברזל הוא דנחשת וכדומה בודאי אינו ראוי לשחיטה כמו ברזל כנלפענ"ד דבר חדש: