שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר׳ (ד׳)

והנה בשבת דף כ"א ע"ב אמרו מאי חנוכה וכו' שכשנכנסו עכו"ם להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל והבאתי בתשובה אחת קושית ספר תשובה מאהבה בשם הרב מוהר"ל קאסוויטץ ז"ל דהא משקה בית מטבחייא דכן ולא נטמא כלל וכתבתי שם דזה אינו דהא קרא אשכח ודריש ובאו בה פריצים וחללוה שיצאו לחולין וכל שיצאו לחולין שוב נטמא והארכתי בזה. וכעת אור ליום ג' חנוכה תרי"ז אמרתי דלפמ"ש הרז"ה לא יתכן תירוץ זה דהא דוקא על ידי ישראל חללו אבל על ידי גוים לא והרי כאן מבואר שנכנסו עכו"ם למקדש וטמאוהו. אמנם נראה דהנה כבר הקשיתי על הרז"ה מש"ס נדרים דף ס"ב דאמרו דבלשאצר ששתה בכלי המקדש חלל על ידי שבאו בה פריצים וחללו. אמנם כעת נתיישבתי דיש לומר דלק"מ דכל שכבר באו פריצי ישראל וחללוה שוב יכול בלשאצר לחלל אבל זה אינו דהא אכתי לא חלל על ידי בלשאצר רק על ידי פריצי ישראל. אך נראה דהנה הרז"ה ביאר הענין דר"א אמר ששקצם לע"ז וביאר הרז"ה דבאמת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואע"ג דגוי מישראל קנה דכתיב וישב ממנו שבי היינו על ידי ישראל אבל לא מגבוה רק על ידי שבאו בה פריצי ישראל וחללו שוב נעשה חולין. ולפענ"ד כוונת הרז"ה דכל ששקצו פריצי ישראל לע"ז שוב יכלו גם עכו"ם לאסור דהא לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא קנהו מיד ישראל דא"ל דמגבוה לא קני דזה אינו דהא כבר נאסר על ידי שבאו בה פריצי ישראל ושוב יכלו העכו"ם לאסרו דכבר קנו. ובזה נראה לפענ"ד מה שמחלק בין אבני מזבח לכ"ש ותמה הרמב"ן דאבני מזבח יש בהם בודאי קדושת הגוף ויש מועל אחר מועל ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא בכלי אחז שכלם היו ישראלים שפיר יש מועל אחר מועל והוה כ"ש וכלם מעלו אבל באבני מזבח דכל שבאו פריצי ישראל שוב יכלו עכו"ם לקנות מישראל ובהם לא שייך מעילה דגוים לאו בני מעילה נינהו ואם כן נעשה חולין גמורים ולפי זה באמת גם בלשאצר הוציא לחולין דהא כל שבאו פריצי ישראל וחללו שוב היו העכו"ם מוציאין לחולין לגמרי וז"ב מאד. ומעתה שפיר אמרו דנכנסו עכו"ם וטמאו השמנים והיינו דכל שבאו פריצי ישראל וחללו המקדש שוב זכו העכו"ם בבית המקדש ונעשה חולין ושוב לא הוה משקה בית מטבחייא. ודרך אגב אומר מה שהקשו התוס' בשבת שם בהא דאמרו דהיה מונח בחותמו של כ"ג והקשו התוס' הא מכל מקום נטמא בהיסט ועיין במזרחי על הסמ"ג בהלכות חנוכה והב"ח הלכות חנוכה שהאריכו בזה ובשו"ת נוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' קל"ז האריך גם כן ותמה על הב"ח ניהו דפכין קטנים אינם מקבלין טומאה היינו משום שאין סופן להפתח אבל השמן שבתוך הכלי היה מקבל טומאה בהיסט של הכלי ע"ש ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בהשמן לא היה רק כדי לילה אחת ונעשה נס והדליקו ח' לילות הנה זה שנעשה נס זה לא היה בהפך בשעה שנגעו בו עכו"ם ולא נטמא בהיסט כלל ונמצא באמת שהיה בטל השמן שהיה בהפך במה שנעשה בו נס שהי' לשמנה לילות ובאמת בלילה הראשונה הדליקו בטומאה דבאמת במועדו דוחה את הטומאה כמ"ש בשו"ת ח"ץ ובפ"י שם במקומו רק שהקב"ה רצה להראות חיבתן של ישראל שידליקו בטהרה ולפ"ז כל שנעשה בו נס שוב נתבטל ובזה מיושב מה שהקשו למה נתקן ח' ימים והא על לילה הראשונה היה שמן ולפמ"ש א"ש דגם לילה הראשונה נתחדש נס שבאמת זה השמן היה טמא והקב"ה רצה להראות חבתן של ישראל שהיה טהור ע"י שנתבטל וז"ש לשנה אחרת קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה והקשו למה דוקא בשנה אחרת ולפמ"ש א"ש דבאותה שנה באמת הדליקו בטומאה לפי שלא ידעו עדיין אם יהיה להם נס אבל אחר כך עשאם י"ט שגם ביום ראשון היה נס וז"ש מהו חנוכה והוא תמוה ורש"י פירש על איזה נס קבעוהו ולפענ"ד דהנה הר"ן פירש חנוכה חנו כ"ה ובאמת בליל כ"ה לא היה נס כלל שהיה שמן רק אחר כך נתגלה שגם ביום ראשון הי' נס ושפיר פריך מהו חנוכה ודוק היטב. והנה במ"ש למעלה בדברי הש"ס ב"מ דף מ"ג דפריך מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי והתוס' הוכיחו מזה דהיתר הנאת תשמיש מחייבו באונסין והח"ץ השיג על הש"ך דמבואר שם בש"ס דצריך להחזיר אותן מעות בעצמם כל שלא הוציא וכבר כתבתי לעיל וכעת נראה לי דבר נכון דהנה לכאורה קשה בהא דפריך מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי והרי אמרו בקידושין מ"ג דל"מ זה נהנה וזה מתחייב והקשו התוס' הא במעילה זה נהנה וזה מתחייב וכתבו דבמעילה חייב בעת הגבהה וע"ז נסתפק הרי באם אמר לו הושט ידך לתוך כד של שמן ותהנה מן הסיכה דלא עשאו שליח אלא על ההנאה בלבד דשוב שייך זה נהנה וזה מתחייב ע"ש ולפ"ז בשלמא כשהוציא שפיר נתחייב הגזבר דהו"ל כשלוחו וכל שהוציא מתחייב המשלח דמשעה שהגביהו קנאו ונעשה שלו אבל כל שלא הוציא עדן ורק שנהנה דיכול להשתמש בו והיתר התשמיש מחייבו הרי לא עשאו שליח רק על הנאה בלבד הא עדיין לא הוציא וא"כ במה נתחייב המשלח דהא בהנאה לא שייך שיתחייב דהו"ל זה נהנה וזה מתחייב וא"ל דחייב בעת הגבהה דזה אינו דעל הגבהה אי אפשר לחייבו דכל שלא הוציאו שוב לא קנה בעת הגבהה דבשלמא אם הוציאו שוב קנה למפרע משעת הגבהה אבל כל שלא הוציא עדן ואינו רק הנאת היתר תשמיש וע"ז לא שייך שיתחייב המשלח ובשעת הגבהה לא קנה דהא יוכל לחזור בו וצ"ל דכל שמתחייב באונסין שוב קנה בהגבהה להתחייב באונסין ושוב לא שייך זה נהנה וזה מתחייב דהא קנה בהגבהה ולפ"ז בש"ש דכ"ז שלא נאבד לא קנה דשומר לא נתחייב רק משעה שנאבד ועיין בש"ך סי' ש"מ ולפ"ז שוב אף שלא יוכל לחזור מכל מקום כל שלא הוציא לא שייך לחייבו להגזבר דהו"ל זה נהנה ועל הגבהה לא מתחייב ואף שיש לפקפק ע"ז קצת מכל מקום יש ליישב ועיין סנהדרין ע"ב גבי בדמים קננהו ובקידושין דף מ"ז ע"ב. אמנם העיקר נראה לפענ"ד דדברי הש"ך לכאורה נכונים דלמה לא יהיה מותר להשתמש בהם ולתת מעות אחר בעדו הא זוזי כמאן דפליגי דמי וכדאמרו בב"מ דף ס"ט ומה נ"מ בין מעות זה לזה אך זה דוקא בטבי וטבי תקולי ותקולי אבל אם אינן שווים לא וכדאמרו שם וכן קי"ל בטוש"ע חו"מ סי' קע"ו ולפ"ז יש לומר דהש"ס דמפלפל כי לא הוציא נמי היינו משום דכל דחייב באונסין בודאי מצי להחליף אף במעות שאינם שווים דא"ל בזה מאן פלג לך ודלמא אותה המטבע אינו טוב לפניו או דלמא יפסלו המלך וכדומה דהא כל שחייב באונסין יתחייב להשלים לו כל הנזק ואם כן מאי אכפת לי' לזה ולכך אף כי לא הוציא נמי אבל אם נימא דש"ש הוה שוב כל שלא הוציא אסור להחליף במעות אחר ושוב אסור להשתמש בו באופן שלא יהי' לו כאותן המעות ומטבעות שוות וכל שלא הוציא עדן ברשות המפקיד קאי ולא מעל המפקיד אבל הש"ך וט"ז קאי באופן שנותן אותו המטבע בזה פשיטא דמותר להחליף ומה נ"מ וזוזי כמאן דפליגו דמי וע"ז לא שייך לומר דברשותו דהנפקד קאי דכל דחייב לתת אותן המטבעות מה נ"מ בזה המעות או באחרת שוות כמוהו וז"ב כשמש לפענ"ד. שוב ראיתי בשיטה מקובצת ב"מ דף מ"ז ע"ב בד"ה ומ"ט משיכה קונה דמבואר שם בהדיא דלר"נ לא חשיב שואל עד דמשיך ומש"ה לא מעל עד שימשוך ושם מבואר קצת כמ"ש שכתב הבדל שבין מעות לפירות דמעות יכול לתת מעות אחרות אבל פירות אין הפירות שוות ומבואר כמ"ש דבמעות השוות זוזי כמאן דפליגו דמי ע"ש. אחר שכתבתי כל זאת מצאתי בריטב"א קידושין דף מ"ג שהקשה בהא דאמר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן מהא דאמרו המשאיל קרדום של הקדש מעל וגם המפקיד מעות של הקדש מותרים הרי זה מעל ואמאי הא זה נהנה וזה מתחייב וכתב דהמפקיד ומשאיל נהנה שמחזיק לו לו טובה וכתב עוד דשם משעת שאלה ופקדון נתחייב זה דאפקה לחולין ע"ש ובאמת שזה תימה דהרי במשנה קתני אם הוציא מעל וכן קתני בברייתא בב"מ כאן ואם כן דוקא הוציאו אבל לא מעל משעת פקדון וא"כ קשה דהו"ל זה נהנה וזה מתחייב. אמנם נראה דכל שהוציא לא נתחייב זה על הנאת חברו ואף אם הי' מוציא ומפסיד כל שהוציא נתחייב זה על הוצאתו מרשות הקדש להדיוט אף שזה לא נהנה כלל וז"ב. אך לפ"ז יקשה מאי פריך מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי הא בלא הוציא ע"כ דא"א לחייבו על שאפקה לחולין רק על מה שנהנה שיכול להשתמש ולהוציא וא"כ שוב אי אתה מחייבו רק על הנאתו וקשה למה יתחייב זה על הנאתו של זה והרי לא הוציא כלל ועל הנאה לא חייבו התורה לזה דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והיא קושיא גדולה וצ"ל דכיון שנתחייב באונסין אין לך הוצאת רשות גדול מזה דהרי נתחייב באונסין והו"ל של בעל הפקדון לגמרי ולא שייך לומר דהו"ל בי גזא דגזבר כיון שזה נתחייב באונסין וכל דהוה בי גזא דרחמנא לא נתחייב זה באונסין ושפיר פריך וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בב"מ דף כ"ט דהוכיחו מדפריך מאי אריא הוציא ע"כ דאין צריך להחזיר אותן מעות עצמן דאי צריך להחזיר מ"ש משואל קודדם דכל דלא בקע לא מעל ע"ש ובפ"י דף מ"ג האריך בזה והניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר דהנה התוס' בקידושין שם הקשו ג"כ דאומר אכול ככר זה של הקדש דמעל הגזבר והא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן וכתבו דנתחייב על הגבהה ומסופק הר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן או שבע לפירות של הקדש אי מתחייב המשלח וביאור הדברים דכל דלא הדר בעיני' אם כן תיכף משעת הגבהה נעשית שלו אבל בעשה שליח רק להנות א"כ חזר בעיני' ולא עשה שליח רק להנות ולפ"ז בשואל קורדם דלא חסרי' רק שעשהו שליח שיהנה מן הבקוע שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דלא עשאו שליח רק על הבקוע לבד וכל שלא בקע מה שיכול לבקע ולהנות פטור המשלח דאינו רק הנאה אבל כשבקע הרי הוציא לחולין מה שבקע בזה וחייב על הוצאה לחולין אבל במפקיד מעות שיכול להוציא ולא הדרא בעיני' שוב חייב על מה שיכול להוציא ולא שייך זה נהנה וזה מתחייב וז"ב כשמש וגם הפ"י רצה לחלק בזה בין קורדם למעות אבל לא עלתה בידו ולפמ"ש אתי שפיר: