שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קצ״ב (ב׳)

מה ששאלת אם מועיל מחילת הקטן במטלטלין. הנה הדבר מבואר בב"מ דף כ"ב יתמי לאו בני מחילה נינהו ומכאן הקשה הראב"ד על הרמב"ם שכתב בפכ"ט ממכירה ה"ח שקטן שנתאנה בפחות משתות הוה מחילה הא יתמי לאו בני מחילה נינהו וה"ה כתב דחז"ל תקנו שיהיה מועיל משום כדי חייהם ע"ש ועיין בש"ע סי' רל"ה ס"ג ובסמ"ע שם. ולפענ"ד היה נראה דבאמת מועיל מחילה אף בקטן דניהו שאינו מוחל בלב שלם כל שבגדול אינו אונאה ואמרינן דע"ז גמר ומקני א"כ כיון שבגדול הוה מחילה מכ"ש בקטן דעכ"פ חברו לא גזלו ואלו הי' גדול מחל וכ"כ התוס' בב"מ שם דלרבא כיון דלכי גדלו הוה יאוש השתא נמי הוה יאוש וא"כ ה"ה לענין אונאה דכל שאלו הי' גדול לא מקרי אונאה גם כשהוא קטן לא מקרי אונאה וז"ב לפענ"ד. ויש להמתיק הדבר דבאמת ניהו דאינו מוחל בלב שלם לא משום שבאמת אינו רוצה למחול רק שאין לו דעת למחול אבל עכ"פ מה לו ולחבירו במה שאינו מוחל בלב שלם מכל מקום לא בשביל שאין לו לזה דעת יפסד חבירו ומה לו ולזה הא כשהי' גדול אנן סהדי דהוה מחל לו והא דפריך בב"מ יתמי לאו בני מחילה נינהו היינו לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וא"כ ס"ל דאף דמסתמא אם היה יודע הי' מייאש כל שא"י לא מועיל יאוש וא"כ ה"ה בקטן דידיעתו הוה כאינו יודע א"כ ניהו דמחל אבל מכל מקום עכשיו א"י למחול ולא מקרי יאוש דלא גרע מיאוש שלא מדעת וז"ב כשמש. ובזה יובן דברי התוס' שכתבו דלרבא כיון דלכי גדלי מייאשי השתא נמי מקרי יאוש והדבר צ"ב למה תהי' כן סוף סוף השתא לא קמחלו ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון דבגדלותן הי' מועיל היאוש השתא באמת גם כן מייאשין רק דאין מייאשין בדעת ולא גרע מיאוש שלא מדעת משא"כ לאביי דל"מ יאוש שלא מדעת וז"ב: