שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קל״ה (ב׳)

והנה מה שהאריך הפ"י דאיך מצי למכור הכתובה הא הוה דבר שלבל"ע. הנה תמהני דהדבר מבואר במהרי"ק שורש פ"ט דזה לא מקרי דבר שלבל"ע דהא השיעבוד חל בעת שכתב לה הכתובה אף דאינו משלם רק לאחר שמגרש או מת אבל השיעבוד חל בעת שכתב לו וז"פ וכ"כ בים התלמוד בב"ק שם מדעתא דנפשי' אבל הדבר מבואר במהרי"ק ובתשובה כתבתי לתמוה על הרמב"ן במלחמות דחשיב מלוה דשלבל"ע ובמחכ"ת הגאון אי אפשר לומר כן וכמו שהוכיח מהרי"ק בראיות ברורות וגם בים התלמוד האריך בזה מדעתא דנפשי' ומ"ש הפ"מ דדוקא ע"י שבועה תוכל למכור דלא מצית למהדר תמהני שהביא ראי' מהתוס' ושם משמע להיפך דעל מה שהקשו התוס' דשום אדם לא יקנה כתבו ע"י שבועה אבל בגוף המכירה הדבר פשוט דיכולה למכור דלא חשיב דבר שלבל"ע וביותר תמהני דהפ"י מקשה על נ"מ שלה דהיאך מצית למזבן ובזה בודאי ל"ק דהא גוף הנ"מ הוא שלה ובודאי לא מקרי דבר שלבל"ע אף אם נימא דבמלוה הוה דבר שלבל"ע וצע"ג. עוד נראה לי בישוב קושית הפ"י דלא שייך בזה אין אדם מקנה דבר שלבל"ע דהנה מבואר בש"ע סי' קע"ו וסי' ר"ט דאם שניהם מקנים זה לזה כל מה שיעשו בהאי הנאה דכל אחד רוצה לקנות מקני ולפ"ז נראה לי ברור דאם מקנה בטובת הנאה בספק דלמא תמות היא קודם א"כ הוא רוצה לקנות המעות הטובת הנאה דדלמא תמות היא קודם וזה רוצה לקנות הכתובה שמא ימות הבעל קודם א"כ כיון דשניהם עומדים בספק זה לקנות וזה לקנות בכה"ג לא שייך דבר שלבל"ע דשניהם רוצים לקנות ושאני כל דבר שלבל"ע דל"ש ספק וא"כ הוה רק דבר שלבל"ע ואינו נקנה דהוה אסמכתא אבל כאן שקונים בט"ה וכל אחד חושב שהוא יקנה א"כ בכה"ג מקני וז"ב. איברא דלפי"ז יקשה מה פריך הש"ס אי ס"ד דליתא לתקנת אושא אמאי ירשנה בעלה תזבין כתובתה לגמרי ואיך תוכל לזבין לגמרי והא כל שמוכרת בשווי' שוב לא תוכל למכור דהוה דבר שלבל"ע.