שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קי״ז (ב׳)

שם הכי השתא התם איכא למימר חסר ואתי חסר ואתי הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי הקשה הרשב"א דמה קושיא דמה נ"מ אם מעט ואם הרבה דאפילו ראתה בחבלה אחת אכתי ניחוש דלמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם אוקמוהו וכתב בשם ר"ח דה"פ מי שייך לומר דחזי ואתאי בלי הרגשה הא ודאי איכא למימר אלו אתא מעיקרא ודאי ארגשה וע"ז הקשה דהא אכתי לא ידענו מהא דאמרו טעמא דשמאי משום דלא ארגשה ולהאי לישנא להלל נמי תו ליכא למרמי מחביות ומקוה והנראה בזה ענין נכבד דהנה התוס' הקשו מ"ש מכל ספק טומאה דברה"י טמא וכתבו דלא גמרינן מסוטה לטמא למפרע וכתבתי בחידושי למס' נדה דהכוונה דכמו בדבר שאין בו דעת לשאול טהור אף ברה"י והטעם משום דכל שאין בו דעת לשאול לא טמאו התורה ולפ"ז בטומאה למפרע דאנן חיישינן שמא כותלי בית הרחם העמידוה וא"א לה לדעת הו"ל לענין למפרע כמו שאין בו דעת לשאול וטהור והוא נעים ונחמד. ומעתה נראה לי לפי מה דאמרו טעמא דשמאי מדלא ארגשה והלל אמר כסבורה מ"ר היא ולפ"ז כאן ס"ד דגם שמאי ס"ל דכסבורה הרגשת מ"ר היא ולא שייך לומר מדלא ארגשה טהורה היא דאימר שסברה דמ"ר היא ולפ"ז כיון שאם היתה בודקת עצמה הי' יכול להיות שתראה בעת הרגשה והיתה מוצאת דם רק שתלתה במ"ר עכ"פ אפשר שתראה ותרגיש וא"כ עכ"פ לא הוה דבר שאין בו דעת לשאול כיון שהיתה יכולה להרגיש וא"כ שוב מהראוי לטמא למפרע וע"ז אמר דלמא הגס הגס חזיתה ויצא מעט מעט כחרדל ולא הי' אפשר להרגיש כלל בטפת דם כחרדל ושוב הו"ל לענין למפרע כדבר שאין בו דעת לשאול וא"כ שוב ממנ"פ טמאה דאם אתה אומר דאי אפשר בלי הרגשה שוב מהראוי לטמא ואם אתה אומר דאפשר לראות מעט מעט ולא תוכל להרגיש כ"כ שוב מ"ט דמטהר ב"ש הא אפשר לחוש שיצא מעט ומה דאמר מעיקרא הכי השתא התם איכא למימר חסר ואתאי הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי והיינו דמקשה דאם שם מטמאין מטעם חסר ואתאי וכאן לא שייך זאת שוב מהראוי לטמא לגמרי וע"כ דא"א כלל לראות מעט מעט ושוב אינו דומה למקוה כלל דשם יש לומר דחסר ואתאי וכאן א"א לומר כן דא"כ תהיה טמא למפרע וע"ז אמר דלמא הגס הגס חזיתה ואפשר שלא תדע והוה דבר שאין בו דעת לשאול ודו"ק היטב כי חריף הוא ועיין מהרש"ל ומהרש"א והמהרש"ל חידש דבקופה ונגע באחד שייך ג"כ הטעם דמרגיש והמהרש"א דחה זאת וכן נראה מחידושי רשב"א שהבאתי ודו"ק: