שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קצ״ז (ה׳)

ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד ליישב קושית הלח"מ פ"ו מגירושין והמשנה למלך פ"ד מפהמ"ק הי"ד דאמאי הרמב"ם בפ"ט מתרומות כתב גבי גוסס דלא תאכל בתרומה ואילו לענין קדשים שמקריבין בחזקת שהוא קיים לא חילק בין גוסס לשאינו גוסס ולומר דתרומה חמור זה אינו עולה על הדעת ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת רבה דאמר דבגוסס לא תאכל בתרומה הדבר מצד הסברא דבגוסס שפיר לא מועיל חזקת חיים שלו לאשה ולא שייך לומר דעיקר אנו דנין על מקום הספק והרי כל מקום הספק היא עליו שהוא בחזקת קיים וממילא מועיל גם לה דעיקר א"א אנו דנין בשבילו דז"א דבאמת לגבי עצמו פשיטא דרוב גוססין למיתה ואתרע חזקת חיים שלו וא"כ עיקר חזקת חיים שלו אנו דנין שיהיה מועיל לה ופשיטא דבזה שייך סברת הרמב"ן דמה מועיל חזקת קיים שלו לאשה דא"ל דעקר אנו דנין על חזקת קיים שלו דזה שייך אם הי' מקום לדון גם עליו על איזה דבר והיינו מחזיקין אותו בחזקת קיים שפיר י"ל דגם אשתו מותרת כמו גבי גט דשפיר נותנין בחזקת קיים דעיקר חזקת א"א שלה נצמח מזה אבל כשהוא גוסס שוב מה מועיל חזקת חי שלו לאשה ולכך הוה ספק ומעתה זה דוקא בתרומה דצריכין אנו לדון מחזקתו על חזקת האשה אבל בקדשים דאנו מניחין אותו בחזקתו ומותר להקריב עליו א"כ גם בגוסס מעמידין אותו בחזקתו וז"ב ונכון. שוב ראיתי במס' שמחות פ"א ה"א דמבואר דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו דמקריבין חטאתו ואשמו עד שימות ומכאן יצא לו לרבינו שלא חילק בפ"ד מפהמ"ק בין גוסס לשאינו גוסס ואף דבמס' שמחות מבואר דמאכיל בתרומה ופוסל זה דחה רבינו מהך דרבה והי' לו לרבינו ראיה ממה דקבע רבה דבריו על מתניתין דשולח גט ולא על הסיפא דשולח חטאתו וכמ"ש התוס' ביומא דף נ"ה לענין הגיע לגבורות והמשנה למלך האריך דהדבר זר לומר דאם הוא גוסס דמותר לשלוח חטאתו כיון דרוב גוססין למיתה ולא ראה דברי המס' שמחות הנ"ל ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים חריפים ודו"ק. וגם לפמ"ש הנוב"י סי' ד' גבי חזקת פנויה דלכך ל"מ משום דהיא חזקה קלישא ואיתרע לה ע"ש א"כ כאן איתרע החזקה דרוב גוססין למיתה ולכך ל"מ לגבי אחר משא"כ להקריב חטאתו דחזקה לגבי עצמו יש לו עוד חזקת חיים ודו"ק. ודרך אגב אומר בהא דאמרו בגיטין דף ע"ד אשם תלוי איכא בינייהו והקשה אותי בחור כהלכה בש"ק תזריע מצורע תרכ"ה ח"י למב"י דאמאי לא אמר בחטאת קאי כעין שהקשו בתוס' כתובות דף כ"ב ותירוצם לא שייך בזה דהא כאן לא שייך דייקא ומנסבה דמנא ידעה דהוא חשב על שעה הסמוך למיתתו. והשבתי דלק"מ דכל דנתן גט אתרע לה החזקת א"א כמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג דכל דזרק לה קידושין אתרע חזקת פנויה ועיין בפ"י בגיטין כ"ח בהא דאמרו תרומה אגיטין קרמית שהאריך להוכיח דכל דיש גט אתרע חזקת א"א ושאני תרי ותרי במיתה דלדברי העדים שלא מת לא אתרע כלל חזקת א"א והפ"י העלה דמן התורה אתרע החזקה וא"כ גם כאן איתרע החזקה. הן אמת דבתוס' גיטין ע"ח ד"ה והא דהקשו בתרי ותרי נוקמא אחזקה הוא תמוה דמכל מקום אתרע החזקה כיון שזרק לה גט ואולי כיון דמסקינן דאת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וא"כ מכ"ש כשיש ספק אי קרוב לה או לו דלא אתרע החזקה דאף בקרוב לה אין מהראוי להתיר עד דמטי גיטא לידה ולא איתרע החזקה כ"כ. עוד יש לי לומר דבר חדש דתרי ותרי אי נימא דכמאן דליתנהו דמי ועיין ש"ך חו"מ סי' פ"ז וא"כ בכה"ג שוב לא שייך דאתרע לה חזקת א"א דהא באמת אין כאן עדים כלל ואפילו שניהם מודים ל"מ וע"ז תירצו כיון דאינו רק ספק דרבנן שוב בודאי איתרע החזקה דהרי מדאורייתא מותרת רק מדרבנן אסורה ודו"ק איברא דדברי התוס' בתירוצם תמוהים כמ"ש ביד שאול סי' רכ"ח ס"ק מ"ו אבל מצאתי ברדב"ז ח"ד סי' צ"ג שגם הוא הבין דתרי ותרי ספיקא דרבנן היינו רק חומרא דרבנן ומדאורייתא מותרת ואף דדבריו תמוהים אבל מדברי התוס' אלו ראיה לדבריו: