שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קצ״ב (ה׳)

ובזה מיושב קושית המהרש"א דשם דקתני א"צ לעשר וקאי על החולה בעצמו א"כ א"א לומר דפליגי באי אפשר לתקן דשם יקשה דודאי תרומה עדיף דעל הטבל יעבור החולה על כל כזית וכמ"ש הר"ן דשם קאי לענין החולה בעצמו וז"ב מאוד. והנה הנוב"י שם נתקשה בדברי רבינו בשביתת עשור שהביא לענין יוה"כ הדין שמי שאחזו בולמוס ולא חילק בין הקל הקל תחלה כמו שחילק פי"ד ממ"א ע"ש שחידש דביוה"כ הדין דאין איסור חל על איסור ודבריו נעימים. וראיתי לאחרונים שהשיגו עליו דהאיסור דיוה"כ לא חל על החולה כלל דהוא מותר לאכול ובמח"כ טעו בזה דמלבד דרק דחוי' אצל פק"נ ולא הותר א"כ שפיר מקרי חלות איסור אף גם אטו אנו דנין על החולה אנו דנין על החתיכה חל האיסור של יוה"כ קודם ולא מצי לחול איסור טבל או נבילה וממנ"פ לגבי חולה גם האיסור של טבל לא חל אם אין לו דבר אחר ואם יש לו ממילא חל אותה חתיכה איסור יוה"כ קודם וז"ב. והנה לכאורה הי' נראה לי ליישב דלגבי יוה"כ לא שייך לומר הקל הקל תחילה דהרי לגבי איסור יוה"כ כל המאכלים שוים וכולם הותרו לגבי חולה וא"כ יש לומר מתוך שהותר איסור יוה"כ הותר גם איסור של טבל וכדומה וכעין דאמרו ביבמות דף ז' מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו ע"ש היטב. אך יש לדחות דשאני התם דהותר לצרעתו אבל כאן אינו רק דחויה לגבי יוה"כ ועכ"פ יש לומר כיון דעכ"פ אינו מפורש הדבר לגבי יוה"כ לא רצה רבינו לשנות ונקיט סתם כלשון המשנה והחילוקים שבין קל לחומר העתיק בהלכות מאכלות אסורות ודו"ק היטב בכ"ז. עוד פש גבן לבאר דלכאורה קשה בהא דנחלקו אם טבל חמור או תרומה חמורה ולמה לא קאמר דטבל חמור שחייב אף שלא כד"א דהרי בטבל לא כתיב אכילה רק לא יחללו וכבר אמרו בפסחים דף כ"ד דכל דלא כתיב אכילה אף שלכד"א חייב. הן אמת שלא מצינו בשום מקום דבטבל יתחייב אף שלכד"א וכבר שאלני חכם אחד בזה והשבתי לו כיון דעיקר טבל הוא בשביל תרומה דינו כתרומה אבל באמת טבל הוא בעצמותו ואינו תלוי בתרומה כמ"ש לעיל בשם הפר"ד. אך נראה דכל הטעם שאמרו דאם לא כתיב אכילה אף שלא כד"א חייב כתבו האחרונים דאל"כ הי' לו לכתוב בלשון אכילה. ולפ"ז בטבל דאינו אסור בהנאה רק הנאה כילוי וגם בזה שיטת התוס' דאינו רק דרבנן עמ"ל פ"ב מתרומות הלכה ח"י וא"כ ל"מ למכתב בלשון אכילה דאז הי' גם הנאה בכלל כדאמר ר"א ובאמת טבל מותר בהנאה וכיון דלא מצי למכתב אכילה ממילא שלכד"א מותר ודו"ק ועיין מעילה דף ב' ע"ב תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם בשלמא לרבה ניחא אלא לר"י קשיא מאי מועלין בהם מדרבנן מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן דאורייתא משלמין חומש וכו' והיא תמוה דמה קושיא מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן הא החילוק מבואר שזה מן התורה וזה מדרבנן. ואמרתי דלפמ"ש המשנה למלך פ"ז מתרומות הנ"ל וביותר ביאור הוא בפ"ב מנערה הלכה ה' בסופו שהבאתי למעלה דהיכא דהתורה כתבה בסתם הענין כל שהוא מדרבנן בזה מקרי מן התורה וכמו שהארכתי לעיל בזה וא"כ ה"ה כאן אפשר הי' לומר כיון דמעילה ילפינן מן וחטאה בשגגה מקדשי ד' וא"כ כל שהתורה סתמה וכתבה דמה שיאכל בשוגג מקדשי ד' יהיה חייב מעילה וה"ה כאן כיון דמדרבנן הוא מועל בקדשי השם קרינן בי' שוב מקרי קדשי השם וגם מדאורייתא מועל ושפיר מקשה מה איכא בין דאורייתא לדרבנן והיינו דאף דמועלין רק מדרבנן מכל מקום קדשי השם קרינן בי' וע"ז משני דאין משלם חומש והיינו דע"כ לא שייך ספיקו של המלמ"ל. רק היכא דהתורה כתבה סתם אבל כאן דמן התורה אין מועל בזה גופא דכמאן דחלקינהו דמי ורבנן הוא דגזרו והיאך אפשר דיהיה כשל תורה ושאני התם דגוף תרומה היא מן התודה רק שמה"ת לא נתחללה שפיר אמרינן דכל שמדבריהם כבר נתחללה קרינן בי' פרט לזו שמחוללת ועומדת דהד"ס הוא ענין מבחוץ ולענין טומאה כבר נתחלל מדרבנן עכ"פ אף שאירע שכהן טמא אוכלה מ"מ מחוללת ועומדת קרי' בי' אבל באותו נידון דהתורה פטרה ורבנן קרי לי' מעילה א"כ אינו מועל רק מדרבנן ולא מן התורה דמן התורה יצא מידי מעילה דהו"ל כקדשים שמתו דוק ותשכח בכל הני שהאריך המשנה למלך הענין דרבנן הוא בפרט אחר וע"ז אנן דנין אם גם לענין זה שסתמה התורה ג"כ הוא בכלל או לא אבל כאן ע"ז גופא אנן דנין אם חייב מעילה ואמרינן דמה"ת פטור ולא קרינן ביה מקדשי השם א"כ אינו רק דרבנן. ובזה ניחא הא דפריך אח"כ ומי איכא מעילה מדרבנן והדבר יפלא דמלבד דכמה דברים מצינו שמועלין בהם מדרבנן וכמו שהקשו התוס' שם אף גם דבתחלה פריך שאין נ"מ דאורייתא לדרבנן ואח"כ פריך להיפך ומי איכא מעילה מדרבנן. ולפמ"ש אתי שפיר דבתחלה ס"ד דכל דקרינן קדשי השם שוב היה מן התורה וע"ז חידש הש"ס דבזה דהתורה גלתה דזה לא נקרא קדשי השם אין מועלין רק מדרבנן לפ"ז פריך דא"כ למה מועלין מדרבנן הא אין מועלין רק בקדשי השם וכאן כבר יצא מקדושתו. ומעתה מיושב היטב קושית התוס' דל"ד לדם דמועלין מדרבנן דשם דהתורה גלתה דמה"ת אף שהוא קדש אינו מועיל וע"ז שפיר אמרינן דמדרבנן מועלין וכן באפר חטאת אבל כאן דמה שאין מועלין בקדשים ששחטן בדרום הוא די"ל דנפקע הקדושה וא"כ שפיר פריך כיון דלא הוה קדשי השם איך שייך מעילה מדרבנן וע"ז משני דמצינו גם בקדשים שמתו דיצא מידי מעילה מה"ת ואפ"ה מועלין מדרבנן וה"ה בזה וז"ב ודו"ק. שוב ראיתי סוגית הש"ס במעילה דף י"ב גבי הא דקאמר וקדושה שבהן להיכן הלכה ופריך מדם ולפמ"ש יש להאריך שם ודו"ק. אחר שנים רבות ראיתי בירושלמי פ"ח במס' יומא הלכה ה' דשם מבואר דנבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה ופריך הש"ס נבילה בלאו ותרומה בעון מיתה ואת אמרת הכין ומשני כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות והנה מבואר בהדיא כדברי הגאון נוב"י שבזמן הזה נבילה חמור מתרומה. גם מה שרצה הגאון לחלק בין תרומה למעשרות בכאן מבואר דאין לחלק ועכ"פ קושייתו על הרמב"ם היא תמי' גדולה אחר שמבואר בהדיא כן בירושלמי ואין מקום לכל התירוצים שתירצתי למעלה ומהתימה על הגאון שלא זכר דברי הירושלמי האלו ע"ש. והנה אם הי' דבריי נכונים בישוב דברי הרמב"ם הי' מקום ליישב גם מ"ש הרמב"ם פ"י מתרומות ה"ו דהמאכיל פועליו ואורחיו תרומה דהוא משלם להם דמי סעודתן ומטעם דאכילת איסור נפשו של אדם קצה ותמהו ע"ז דבאיסור אכילה דרבנן להרמב"ם הוי מחשב לאכילה והרי הרמב"ם ז"ל דעתו דתרומה בזמן הזה אינו רק מדרבנן וכבר הקשה כן בספר מקמ"ח סי' קי"ט. ולפמ"ש אתי שפיר. ובזה מיושב ג"כ מה שמקשה מהא דפסק דאין עושין סחורה בתרומה והרי באיסור דרבנן מותר לעשות סחורה. ולפמ"ש אתי שפיר ולכאורה רציתי לומר דאם נימא דהנאת כלוי אסור בתרומה ועמלמ"ל פ"ב מתרומות א"כ שוב הוה דבר האסור בהנאה מיהו זה שזה נהנה אינו הנאה של כיליו וצ"ע בזה: