שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קס״ט (ה׳)

ובזה מיושב מה שהקשה שם למה לי קרא בשבת דף ק"ו להתיר מילה בשבת משום דהו"ל מתקן והא לדעת התה"ד דדוקא אב הוה מתקן ולא אחר ושוב יקשה ולעביד ע"י אחר כדמקשה בדף קל"ג. ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא הי' לנו קרא להתיר מילה בשבת שוב לא הי' מועיל גם ע"י אחר משום דכל מלתא דלא מצי משוי שליח ואנן בעינן שליחות במילה כמ"ש הטור בסי' ר"ס וע"ש. מיהו בגוף הקושיא לפענ"ד ל"ק כלל דאטו האב לא מצי עביד הא יכול למעבד בלי שיתכוין דשם אליבא דר"ש קיימינן ואליבא דאביי קודם חזרה דאף שהוא פ"ר מותר כל שאינו מתכוין וא"כ במה שמתכוין שוב עכ"פ לא שייך לומר כל מלתא דלא מצי עביד דהא באמת מצי עביד רק שלא יתכוין ושפיר פריך יעשה ע"י אחר. הן אמת דק"ל התם בהא דמשני רב עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא דמתכוין ופירש"י גדול שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ בהרתו וק"ל אכתי למה אצטריך בשר והא כיון דאשלד"ע א"כ מי יתחייב השליח דהיינו המוהל הא לדידי' הו"ל דבר שאינו מתכוין כדאמר הכא בהדיא דבאחר שרי והמשלח הו"ל אשלד"ע ופטור ולא אצטריך לקרא דבשר. ואולי מכאן ראי' למ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ס דאף דאשלד"ע אבל איסור יש וא"כ לכך איצטריך קנו מידו ובלא"ה יש לחלק כיון דהשליח אינו עובר ממילא בכה"ג כיון דהשליח לאו בר חיובא דהו"ל דבר שא"מ שוב המשלח חייב ודו"ק. ומדי דברי זכר אזכור מה דק"ל בסוגיא שם בהא דאמר רבא דמודה ר"ש היכא דהוה פסיק רישא ולא ימות הא שיטת הרשב"א גבי הנועל ביתו ומצא צבי שמור בתוכו דאף שמתכוין לשמור הצבי כל שמתכוין לשמירת ביתו ג"כ אף דהוה פסיק רישא אפ"ה מותר כל שנתכוין להיתר ג"כ ע"ש ובר"ן באלפסי ובש"ג שם ביאר בהדיא דברי הרשב"א כן וא"כ יקשה כאן ודאי הוא מתכוין להיתר למול ומצוה קא עביד א"כ מה בכך שהוה פ"ר הא אף במתכוין לקצוץ בהרתו ג"כ מותר לדבריו כל שמתכוין לדבר היתר. הן אמת דדברי הרשב"א תמוהין דא"כ כל דבר שא"מ דאסור בפ"ר ע"כ מתכוין לעשות איזה מלאכה דאל"כ למה עשהו וא"כ כל שנתכוין לעשות איזה מלאכה אף שמתכוין גם לדבר איסור מותר אתמהה וא"כ יהי' מותר לשחוט בהמה בשבת דהוא מתכוין להיתר שיאכל הבהמה ואף שבאמת ע"י השחיטה ניטל נשמתה מ"מ הוא מתכוין להיתר וראיתי במרכבת המשנה פ"א משבת שהביא דברי הרשב"א אלו ותמה ג"כ עליו דאין ביאור לדבריו וכתב דכוונתו דשם אין עושה האיסור בידים רק שממילא ע"י נעילתו ניצוד ובכה"ג מותר. ודבריו מחוסרין תבלין דבדברי הרשב"א מבואר אף בנתכוין לנעול ביתו והצבי ביחד אפ"ה שרי וגם לדבריו במצרף דאינו עושה האיסור בידים דהוא מתכוין לחמם המים רק שממילא נצרף הכלי א"כ יהיה מותר וההיפוך מבואר בסוגיא דמצרף. אך לפענ"ד ביאור כוונת הרשב"א כיון דבשבת מלאכת מחשבת בעינן וכל שלא חשב לעשות מלאכה זו אף שממילא נעשה פטור כמו בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע ולפ"ז אם לא היה כאן הצבי היה מותר לנעול הבית בודאי וא"כ מלאכת הנעילה היה בשביל הדבר המותר אף שנתחבר בו דבר האסור בזה נראה דאם לא הי' מתכוין לדבר האסור בודאי הי' מותר לכ"ע דאף דהוה פסיק רישא היינו היכא שהמלאכה אסורה בעצמותה וכאן המלאכה בעצמותה הי' מותר ואף דננעל הצבי ג"כ בתוכו עכ"פ מלאכת מחשבת בעינן והו"ל כאילו לא חשב על המלאכה. ובזה נראה להבין סברת הרשב"א דס"ל דאף שהוא מכוין לנעילת הצבי ג"כ כיון דגוף הנעילה לצורך הבית והמלאכה היא מלאכת היתר אף שנתכוין לשמור הצבי מלאכת מחשבת לא מקרי דלא חשב על מלאכת איסור בלבד וז"ב לדעתי. שוב ראיתי בישועת יעקב לדו"ז רבינו הגדול ז"ל בסי' שט"ז שעמד ג"כ בדברי הרשב"א הנ"ל וכפי הנראה ירד לסברת של בעל המרכבת הנ"ל ולפענ"ד מחוורתא כמ"ש. ובזה ממילא מיושב קושית הר"ן על הרשב"א דאיך אפשר שע"י שהוא צריך לנעול ביתו יהי' מותר לו לעשות מלאכה בשבת ואף באינו מתכוין לנעילת צבי מהראוי לאסור דהו"ל פ"ר ע"ש ולפמ"ש א"ש דכאן הו"ל מלאכה המותרת ובכה"ג לא מקרי מלאכת מחשבת ובזה אפשר ליישב הקושיא שהקשיתי דשם לענין קציצת בהרת דל"ב מ"מ בשאר איסורים א"כ אף בכה"ג אסור כל דהוה פסיק רישא ודו"ק היטב ועדיין צ"ע: