שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ג (ט״ו)

והנה בהא דנחלקו רב ורבב"ח בסוכה וזמן איזה מברך קודם. הנה לפמ"ש לכאורה היה נראה דיברך זמן קודם דהרי שיטת הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות הי"א דאינו מברך שהחיינו על מצוה שעושה לאחרים ולפ"ז ברכת המצוה של הסוכה יכול אחר לברך להוציאו אבל ברכת שהחיינו אינו יכול אחר להוציאו דלא עדיף מאילו עשה הסוכה לאחר דאינו מברך שהחיינו כיון שאינו עושה לעצמו היאך יברך שהחיינו. וגדולה מזו כתב הרמ"ך שם הובא בכ"מ דלרבינו אין מהראוי למי שמקדש בבית אחר להוציא נשים לברך שהחיינו ומנהגינו לברך וכן ראוי לעשות כיון דאשה מחוייבת לברך מברך אותה בעבורה ודברי הכ"מ תמוהים שכתב על דברת הרמ"ך שם וכן ראוי לעשות דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן והוא תימה דהא מרבינו לא נראה כן וכפי הנראה חסר בדברי הכ"מ וצריך לומר כמ"ש בב"י סי' תקפ"ה דע"כ לא כתב רבינו רק בעושה מעשה אבל דיבור שמדבר לחברו מברך שהחיינו אף כשעושה אותה לאחרים ובאמת שגם דבריו בב"י לכאורה חסרים תבלין ונראה דכוונתו דהנה באמת שהחיינו בא על שמחת לב האדם והנאתו ולפ"ז דמי לברכת היין שבעי רבא אם יכול להוציאו ואף דמפשט פשיט משום דחובה היא היינו משום דכיון דגוף הקידוש חובה היא ויכול להוציאו ממילא צריך לברך שהחיינו ולפ"ז זהו בדיבור וקול אבל לעשות סוכה לאחר לא מצינו שנצטוה ושפיר אינו יכול להוציאו וז"ב מאוד בסברא ולפ"ז כיון דעכ"פ שהחיינו בסוכה אינו יכול להוציא ומוטל על העושה בעצמו משא"כ ברכת הסוכה וא"כ בדין הוא שיקדים ברכת זמן לברכת הסוכה ואף דלפמ"ש בטעמו דעשייה לא מצינו שיתחייב לעשות א"כ כאן שבאמת עשה לעצמו רק שא"י לברך א"כ אינו רק דיבור בלבד וחייב להוציאו אבל דבר זה חדת היא לי אבל פשטת הענין של הב"י לא מורה כן רק שמחלק בין מידי דמעשה למידי דדיבור דבעשייה לא שייך לברך שהחיינו על עשייה לאחרים וא"כ קשה והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דרב לא ס"ל הסברא הלז וס"ל דחובה דיומא קדים. אמנם לפענ"ד היה נראה לפי מה דאמר רב כהנא דקאמר להו אכסא דקידושא א"כ אינו מברך על שעת עשייה ומברך בעת שישב בה וא"כ שוב אינו רק דיבור בעלמא ופשיטא דמברך שהחיינו גם האחר ושוב מהראוי שיקדים סוכה ואח"כ זמן. ובזה מיושב היטב הא דאמרו והלכתא סוכה ואח"כ זמן ותמהו בתוס' דהא במשנה קתני הילך מצה הילך חמץ ותיובתא דרב ונדחקו מאוד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לכאורה קשה גם בהך דחמץ ומצה הא החמץ הוא חובה ליום הזה של עצרת ועד הנה לא נתחייב ולא נתקדש משא"כ המצה דהוא לחה"פ שנתקדש קודם דכבר מונח על השלחן כל השבוע וא"כ בדין הוא שיקדים מה שנתקדש מקודם וכעין דאמרו שכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. אך הדבר נכון דגם סוכה חובתו של שהחיינו הוא תיכף משעשאה והסוכה לא בא רק עד היום ואפ"ה סבר רב דסוכה עדיף ושפיר מקשה הש"ס ולפ"ז זהו לפי מה שנהגו לברך מקודם אבל לדידן דנהגו לסדר על הקידוש א"כ שוב ל"ק בדין הוא שיקדים סוכה לזמן משא"כ במצה וחמץ ודו"ק היטב כי חריף הוא: