שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ג (י״ב)

ובזה נראה לפענ"ד הא דפירש"י ד"ה אלא בחבר עיר דיחיד מברך את כולו ואח"כ תוקע. והדבר יפלא למה לא יקדים תקיעה דהוא מן התורה וכבר נתקשה בזה בישועת יעקב שם וכמעט שלא מצא מענה ולפמ"ש אתי שפיר דלכך מברך קודם דתקיעה אין עליו החיוב על גופו לתקוע רק לשמוע משא"כ הברכות דאין יכול חבירו להוציאו וא"כ זה שחובה על גופו קודם למה שיוצא ע"י חברו וזה דבר נכון מאוד והוא הערה חדשה דדבר שיכול לצאת ע"י חבירו מהראוי שתאוחר לדבר שצריך לעשות בגופו. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד לישב דברי הטור סי' תקצ"ד שכתב דיחיד שלא תקע חבירו יכול להוציאו בתקיעתו ככל המצות שאדם מוציא את חבירו ותמה הפני יהושע בר"ה דף ל"ד דלמה לו טעם זה דבאמת לכאורה הוה מצות שבגופו ואינו מועיל שיוציאו חבירו וע"כ צריך לומר דכיון דבשמיעה תליא מלתא ל"ש חובת הגוף וא"כ שוב יקשה למה לי הטעם משום דמוציא את חברו והא עיקרו בשמיעה ע"ש שזה תורף כוונתו אף שלא ביאר היטב הדברים ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ בטעמו של הטור לענין הקדימה לתקיעה על הברכה או הברכה על התקיעה דאם נימא מטעם דבשמיעה תליא מלתא וא"כ בשמיעה באמת לא שייך שליחות דהוא דבר שממילא כמ"ש הרא"ש בנדרים דף ע"ב וא"כ ע"כ מה שיוצא דעכ"פ שמע ממי שמחוייב בדבר וא"כ עכ"פ שוב תקיעה מקרי תדיר דעכ"פ חובה על גופו שישמע ובזה לא מועיל שליחות אבל אם נימא דיכול להוציאו כדרך שמוציאו בשאר מצות ניהו דהוא צריך לשמוע דע"ז לא שייך שליחות אבל עכ"פ הברכה שא"א כלל ע"י אחר רק בגופו וזהו אפשר ע"י אחר הברכה קדים אבל אם נימא דאין חבירו יכול להוציאו ורק שהוא יוצא ע"י שמיעתו א"כ הוה מידי דבגופו ואין מועיל שיתקע לו חברו וז"ב. מיהו בפשיטות יש לומר כיון דבשמיעה תליא מלתא ולא שייך שליחות וע"כ מה שמוציאו הוא כמו שמוציאו בכל המצות מתורת ערבות כמ"ש בתשובה אחת באורך ודברי הטור ברורים: